תקנות מגבילות וקשיחות חיילים גם ביום השני לחג הקרבן

 חווארה דרום היום השני לחג הקורבן, אנשים לבושים חגיגי, משפחות עם ילדים.

כניראה שהחוק לאותו היום הוא שמגיל 16 עד 35 לא עוברים בלי תסריך - גם אם גרים בשכם. בעלי תעודות כחולות לא עוברים. ובעלי דרכונים זרים לא עוברים. לאחר בירור עם דובר צה"ל העיקרון הוא לדבריהם  שדרכונים זרים יכולים לעבור אבל זה תלוי בתקנות בשטח. לכן, יש לפנות לארבל שזו המחלקה במנהל האזרחי העוסקת באירגונים בינלאומיים. לדיברי ארבל ההוראה הגורפת היא שזרים לא עוברים. זוזי חושבת שהם מוציאים הוראות כאלה שתהיינה מוכנות וזמינות (חרף זה שעדיין לא תמיד מיושמות בשטח) כדי שיוכלו לשלוף ולאכוף כשירצו.

כמה מעוכבים, שמזה זמן רב מחכים. אחרי שזוזי שאלה, נידנדה, ועוד זמן עבר, הם משוחררים.

אדם עם בנו, תינוק חולה, איננו מורשה לעבור לשכם. אנחנו פוגשים אותו אחרי שסורב כבר כמה שעות. אלא שנשאר שם. מדברים עם אבי מפקד המחסום, 'לא', עם אוהד (סגנו כניראה) 'לא'.. 'בלי תסריך לא עוברים'... 'אז למה לא הביא הפנייה'.. 'ומי אמר שהוא חולה'.. ואז ניסינו את ערן מלואימניק המשרת במת"ק, שלא ידע שהאחרים אמרו לא, והוא אמר כן, והאיש עבר.

אדם הגיע מאמריקה לבקר את בניו שבשכם, לא נתנו לו לעבור, ואנחנו לא הצלחנו, לא דובר צה"ל, ולא עם המוקד של המינהל האזרחי (מה שמכנים ההומניטרי).

זוג עם ילד חולה. מסורבים. אחרי הפצרות ערן מסכים לאישה עם הילד. אחרי עוד הפצרות הוא מסכים גם לבעל. זוג עם תינוק בן ארבעה ימים, האישה יושבת על הקרקע, פניה רכונים לפנים, אוחזת בתינוק המגולגל בשמכה אחיזה רופפת, ניכר מייד שהיא איננה במצב תקין, כשהיא מרימה את פניה הם נראים מפוחדים, לא ממוקדים, כמו אינה רואה החוצה אלא רק הדים מנפשה, מותשת, נדמה שהיא במשבר כלשהו, נפשי, מלבד לאות גופנית ניכרת, חיוורת מאוד, הם מחכים שתגיע תשובה לגבי תעודות הזהות שלהם. אינני יודעת מדוע בכלל נבדקו מלכתחילה. אחרי שהחילונו מנסות להתערב, ללחוץ, שיזדרזו, שיראו, הוא בן ארבעה ימים, כניראה מקיא, הם חייבים להגיע לבייתם, ולא היא לא יכולה ללכת לבדה, לא במצב הזה, אומר חייל: 'כל פעם שיש מחסוםווטש הם מתעלפים'. לבסוף תעודתו שכניראה רק ישבה שם בשקט בכיסו של מישהו עד שהתערבנו ניבדקת והוא, כך נאמר, מנוע שב"כ. תמי רצה אל עופר שהיה בצד הצפוני, אלא שכששמע שהוא 'מנוע שב"כ' לא הסכים להתערב, לבינתיים אמבולנס ריק שעבר שם מזמין אותה להיכנס פנימה ושולה ובעלה של האישה לקחו אותה ואת התינוק לתוך האמבולנס, אלא שלא הסכמנו לסגת, ועבר עוד זמן, ופתאום הוא איננו מנוע שב"כ יותר, והם מורשים לעבור.

זוג החיים בשכם, בתעודתו רשום שאכן הוא גר בשכם, לה תעודה כחולה אבל רשום שהיא נשואה לו, לא מורשים לחזור הבייתה. לאט, גם ערן שבהתחלה נענה יותר מצר את הכרעותיו.

שני אנשים מגיעים עם ילדים קטנים וחולים, אחד עם כתמים ירקרקים על פניו, מישהו מסביר לי שזו כניראה הרעלת מזון, ערן לא מרשה בהתחלה, 'לך תביא אישור מחווארה'.... ולאחר המבקש לעשות צילום: 'אני מכיר אותך אתה לא צולע'.. ו'את רואה זה בגללך', אבל כשלא ויתרנו, ולא נסוגונו, חרף התקוממותו, על החולים, ועלינו, הוא העביר את הילדים החולים.

בחור מאורס שכלתו לעתיד בשכם איננו מורשה לעבור לבקר אותה. הוא מסביר לנו שהוא חייב בחג לבקר ולהביא מתנות, שזו בושה שלא יגיע, שהיא ומשפחתה מחכים לו בצד השני של המחסום, אבל לא עזר דבר. לעומת זה בחור שעומד להתארס באותו ההיום בשכם, לבוש חגיגי במיוחד, מחזיק ביד אחת מעילים עטופים בניילון, על קולבים, ללא תסריך ולא בגיל 'הנכון', אבל לא נשלח בחזרה ותעודתו נבדקת. כשהיינו כבר בבית פוריק וטילפנו אליו הוא אמר שבדיוק עבר.

בחור אחד שפנה למת"ק כדי לקבל אישור ליום אחד לבקר את אחותו בשכם שלא ראה שנה. לכבוד החג הוא מסביר, זו חובה. הוא בעל כרטיס מגנטי אז במת"ק אמרו לו שהוא לא צריך תסריך, ושיבקש מהחיילים במחסום. והוא הגיע למחסום וסורב. 'האמיני לי' הוא אמר לי, 'יותר נוח לי להגיע לתל אביב מאשר לשכם'.

חווארה צפון תור של כארבעים אנשים. אותם חוקים. אבל אחרי שהראינו נוכחות עופר די נותן לעבור. היינו שם אבל מעט מאוד זמן. עוד ועוד אנשים מסורבים. רבים מהם כאלה שבזמן אחר לא היו מנסים. מי עוד מנסה להילחם על לראות את אחיו שלא ראה שנתיים? או חברים?, אלה פריבילגיות שהרוב כבר ויתרו עליהם. אבל בימי החג, זו כמעט מצווה. אז הם באים. צעירים לא בגיל הנכון, בני אדם, הבאים לבקר. לחיות. שלפחות בימים אלה מחדש חושבים את מה שראוי לחשוב, שהרי איך אפשר שלא יורשו לעבור, איך? והם מסורבים. כולם. לא הייתה חריגה אחת. החיילים המסויימים האלה לא צרחו, או דחפו, או היכו, או איימו עם הרובה, או אזקו, או ירו, לא היו 'סידרות חינוך', ולא סגרו את המחסום כך כי בא להם, הם לא צעקו 'ארג'ה ארג'ה, ולא במיוחד כופפו את אצבעות היד בתנועה הקטנה והמצמררת שבה לרוב מסמנים לאנשים להגיע, הם לא שנאו במיוחד או כעסו או האשימו, הם לא דיברו על פיגועים ושהם שומרים עלינו, מה שהיה הוא 'רק מילוי חובה'. רק להסכים מתוך הזדהות חרוצה מקורנפת וקהה עם חוקי הרשע והפשע, ולקיימם באטימות וקהות מעוררות חלחלה.

 נסענו לבית פוריכ. בבית פוריכ חיילים שלא הכרנו, אין כמעט אנשים המנסים לעבור. ואלה שעמדו בתור הורשו.

החיילים במאור פנים מתקרבים אלינו, לפטפט. 'מה שלומכם', 'ככה' אומרת תמי, מתכוונת איך יכל להיות טוב כשיש מחסום וכיבוש. החייל תמה 'למה'?. 'לא חשוב' היא אומרת 'לא ניכנס לזה'. 'למה?' הוא מתעקש. הסברנו לו. ובאותו תימהון פתוח הוא אומר 'מה שלא יהיו מחסומים?' 'לא'. אינני זוכרת בדיוק את ההשתלשלות אבל באיזה רגע הוא אומר שהרי כאן ישראל כדי להסביר מדוע המחסום מוצדק. זה מחסום המגן על ישראל. ישראל? שאלנו. כן הכביש לדעתו בין בית פוריכ לחווארה והלאה הוא כביש לישראל. מתברר שהחייל המסויים וכל חמשת האחרים (שאינם מתנחלים, הם באים ממקומות שונים, חלקם מרכז, שבתוך הקו הירוק) לא יודעים שאריאל היא התנחלות. או אילון מורה (מלבד אחד שלא היה בטוח)... לא, הם לא בעד התנחלות, אבל התנחלות בעיניהם היא קראוונים, אבל אריאל וכמותה הם ישראל. זה הרי נראה כמו תל אביב מסביר אחד, והם מצביעים לכנסת. על פי הידע שלהם מחסום בית פוריכ הוא ישראל שבתוכה מובלעות של פלסטינים (שליבם עליהם לדבריהם) אבל אין מה לעשות הם 'שומרים על הביית'. יצאנו בתחושה קשה.