התעמרות הצבא במחסומים ומדיניות מעוכבים

- המפגש הראשון שלי עם המחסומים של ישראל בשטחים:

יציאה מכ"ס בשעה 12.45 בוואן של נ. הנהג הסימפטי והנעים.הגענו למחסום סרה בסביבות 13.15 לאחר נסיעה  בכבישים מרווחים כמעט ריקים. חלק ניכר מהכבישים הם כבישי אפרטהייד להזכירכם – רק ישראלים רשאים לנוע עליהם. פלסטינים, שזה מחוז מולדתם, אם נתפסים נעים בהם, או שמכוניתם מוחרמת, או שנשלחים לעיכוב של שעות רבות, מעצר ו…,

האיזור ליד סרה ריק – בתחילת המחסום, במעלה הגבעה הראשונה לכיוון שכם, תלוליות עפר. אין  חיילים ואין גם מוניות. אנו נוסעים מהנקודה שבדרך כלל הפלסטינים צריכים ללכת ברגל במעלה הגבעה לצד השני של המחסום ושם הכביש  מסתיים, דרכי עפר/כביש משובש מוליכות לתוך ההר ולכיוון שכם ודרך שניה לשדות. צומת מאובקת, חיילים עם נשק דרוך על הצוק מעל הצומת הקטנה, בודקים את הסביבה כדי לראות שאיש אינו חומק ועובר דרך השדות. מספר קטן של חיילים נמצא בצומת הקטנטונת עצמה, עם נשק דרוך.

במרחק של 50 מטר מן הצומת , במעלה הדרך לתוך ההר, נראית דמות, החייל צועק לעבר הדמות המתקרבת של גבר כסוף שיער, לבוש חליפה מוקפדת, "… בוא הנה!" כשהוא מכופף את אצבעו לעבר עצמו, כמזמן אותו אליו לאלתר. האיש יורד במורד הגבעה בהססנות, נראה במבוכה, והחייל מרעים את קולו ושואל אותו למה בא בדרך זו! כנראה שהאיש לא ענה לו מה שאני הייתי עונה – כי זו הדרך הקרובה ביותר מאחר שאינו מורשה לנסוע בכבישי האפרטהייד של המתנחלים בגדה – אלא תשובה אחרת, והתוצאה הייתה  שהוא כן הורשה בפעם זו האחרונה, כך הוסבר לו, לעבור בדרך זו , ברגל כמובן. שאלנו את האיש לאחר שקיבל אישור מעבר מהחייל, האם הוא מהסביבה, כן, הוא בא משכם, שם הוא מכהן כשופט בית משפט.

חלק מאתנו עולות למעלה למקום הגעתם של ההולכים משכם למחסום. מקובצים שם סטודנטים מאל-נג'ח, וגברים ונשים העובדים בעיר והרוצים לחזור הביתה לאחר שבוע העבודה הקצר. חלק סיפרו כי בשל אי האפשרות להגיע הביתה ולחזור לעבודה, הם נאלצים להישאר בשכם במהלך השבוע. החיילים לא מתירים להם לרדת למטה למחסום, ומורים להם להסתלק מן המקום [ברובים דרוכים שלופים ומכוונים לעברם]

בחורה צעירה עדינת מראה , מפוחדת וכמו רבות מהצעירות שפגשנו במהלך היום- ארשת פניה נעה בין סף בכי, לכעס אדיר- לבושה בגדים צמודים [תבינו תיכף למה אני מתארת פרט זה],וצעיף שחור מהודק לראשה, הגיעה יחד עם השופט משכם ומתקרבת עתה במורד הגבעה [מרחק של למעלה מחמישים מטר]. היא סטודנטית מאוניברסיטת אל נג'ח שרוצה להגיע הביתה, למקום שקרוב מאוד למחסום מהצד השני – החיילים מורים לה להתקדם לאט, אבל כל התחנונים שלנו ושלה לחיילים לאפשר לה לעבור, נתקלים בקיר אטום בדמות פניהם של החיילים. היא לא תעבור כי היא חשודה. לא, לא חשודה אישית, בבגדיה לא ניתן, אף אם היתה רוצה, להחביא חומר נפץ - אלא כנראה שכל הנשים המשכילות והסטודנטיות הפכו להיות בפרופיל של חשודות, כפי שנווכח עוד במהלך היום. היא נשלחת כמו האחרים, לבצע עיקוף מלא סיכונים שמשמעותו לפחות 5-6 שעות. ברגל בשלב זה.

חלק מהגברים מעל גיל 35 עוברים, אבל זה היום האחרון שהדבר מותר, עפ"י דברי הצבא. שני ילדים בגילאי 6-8 משחקים בראש הגבעה בכיוון שמהם מגיעים ההולכים. החייל צועק להם להסתלק מן המקום [יללא, יללא!, תסתלקו מפה עכשיו!] מגיעות שתי סטודנטיות נוספות מאל נג'ח–האחת מכפר חילק[?] ליד קלקיליה והשניה מכפר שניר ליד. הן רוצות הביתה. לא נותנים להן. לשאלתי, ענו החיילים כי הם פועלים ללא כל הוראות או צו בכתב. אחד מהם מעיר מלמעלה כמובן, כי אם הוא היה למטה בצומת, הוא היה מסלק אותנו כבר מזמן.

סגירת הצמתים למעבר ומניעת חופש תנועה מינימלי, שלא לדבר על שיוויוני ליהודים בגדה, ופתיחתם למעבר קשה, נעשית באמצעות הוראות טלפוניות בלבד. לא ברורה השרשרת החוקית של מעשים כגון אלה כלפי האוכלוסיה האזרחית ומשמעויותיה מבחינת מערכת החוק הבינלאומי. לא מדובר על מהלך פעולה צבאית, מדובר על חיי יום יום של האוכלוסיה האזרחית, ולכן לא ברורה חוקיות האצלת הסמכויות האלה. גם ההתייחסות האכזרית והבלתי אנושית של אי מתן הודעה מראש על אפשרות מעבר, ומניעת המעבר הקשה מנשוא בעצמו , לאחר שההולכים = כולל זקנים, חולים, טף וכו,] מגיעים למחסום, הינה בלתי מובנת אלא כמעשה התעללות מכוון באוכלוסיה.כל טיעון בטחוני של עצירת פיגועים אינו יכול לעמוד באיזון מול מעשיי ההתעללות היומיומיים והמתמשכים בכל האוכלוסיה, המונה למעלה משלושה מליון איש. הצומת הקטנה של סרה , כמעט ריקה. כנראה שהשמועה בדבר אי יכולת מעבר כאן, הפריחה לה כנפיים.

ראש הקבוצה דפנה ב. יחד עם החבורה עושים הערכת מצב, ומחליטים לנסוע לבית איבא, שם כנראה צפוייה תנועה מוגברת בשל סגירת מחסום זה, שכל באיו נשלחים ברגל לבית איבא.. בשעה 14.00 אנו עוזבים את צארה ונוסעים לבית איבא על פני כבישי האפרטהייד.

בבית איבא, המצב נורא. אין שום דבר דרמטי, רק שגרה איומה, נוראית ובלתי אנושית באכזריותה. המחסום קבוע בצומת מאובקת לצד מחצבה פעילה המשנעת כל העת אגרגטים של אבן גיר הצובעים את הסביבה ואת האנשים וריאותיהם בגיר לבן. מאות נשים ועשרות גברים הבאים מכיוון שכם, עומדים בצד המחסום, הם מקובצים ומכונסים למסדרון של גדרות לצד הכביש. בכיוון השני של הצומת מחכים קרובים של אלה המחכים במחסום, ליקיריהם. בצד הזה יש אוהל. ברוב הנאביות שלי חשבתי שהוא כדי להקל על המחכים, אבל כנראה שהוא נועד למטרות אחרות. באמצע הצומת מגדלון לאיוש תצפית. גם כאן ניצבים חיילים מוכנים לפעולה על הגבעה מעל הצומת בצד המחסום.

על הגבעה ממול ישוב פלשתיני. יש שביל המוליך מהישוב לצומת. פלסטיני/ת שיורד/ת באופן טבעי בשביל, כדי להמשיך ברגל לכיוון ג'נין או שכם, ונתפס, יושב על אבן מאחורי בטונדות – כעונש שהחייל נותן במקרה הטוב [לאחר שנבדקו כל תעודותיו ונראה כי לא ניתן להאשימו בדבר אחר], במשך יום תמים. ראינו במצב הזה נשים וילדים כמו גם בחורים צעירים ומבוגרים, שנשלחו לדרכם רק עם רדת החשיכה, לאחר שישבו שם על האבן, ללא מים, ללא שירותים, ללא מזון, ללא עזרה רפואית, תוך הפחדות , מהבוקר.

מידי פעם מבצע הזחל"ם סביב הצומת נסיעה קצרה [20 מ'] פרועה וחורקת בלמים, תוך שהוא מפזר ענני אבק לבן על המתגודדים בו, כאילו במתכוון, אולי כהלצה אכזרית, ללא כל צורך אמיתי.

ככל שנוקפות השעות, המצב נהיה קשה יותר. מספר הנשים המחכות לעבור מכיוון שכם לכיוון השני הולך וגדל, ביניהם נשים בצירים, זקנות עם משאות של שקים ענקיים של מזון על הכתפיים, אמהות לתינוקות וילדים קטנים בוכים על הידיים, שחזרו מביקור אצל הרופא, נכים משותקים ואחרים. מאות רבות של אנשים מחכות כבר שעות רבות ללא מים, ללא מקום או אפשרות לשבת, ללא שרותים, ללא מזון.

נוצר תור ארוך של משאיות ומכוניות מכיוון מערב הגדה, ומגיעים משם גם אוטובוסים שפורקים נוסעים למחסום. העוברים במסדרון הגדר מתועלים אחד אחד ודי באיטיות, למיתקן של מגלה מתכות [הם הרי עולים על טיסה!] ולבדיקת חפצים. בין התור והמיתקן עומדים שני חיילים בחגור מלא, נשק שלוף, הצועקים כל העת על העומדים , בעיקר העומדות בתור. מעת לעת הם דוחפים אותם באמצעות כת הנשק, אחורנית. אל מול מיתקן מגלה המתכות עומד חייל עם נשק דרוך המלווה את הנבד/קת במבטו ופוקד עליו/ה בצעקות. בצאת הנבדק מהמיתקן, [חסר לו/ה שיהיה להם אולר לקלף את התפוז] הו/יא מניח/ה את הכבודה על שולחן הצמוד לקוביית בטון שקבוע בה חלון ומהחלון מגיחה דמותה של חיילת מאוד קשוחה, הצועקת על העוברים ללא הרף. הם מראים לה את התעודה [היא כמעט לא מסתכלת] מניחים את החפצים מתוך השקיות על השולחן, אוספים אותם בחזרה ומכוונים על ידי חייל לכיוון היציאה.

להדגים את הפחד העופף את העוברים במקום: במעבר של כמה אנשים, נוצר בלבול והחייל שתפקידו לכוון אותם לכיוון יציאתם לאחר המעבר במיתקן הגילוי ובדיקת התעודות והחפצים, כיוון אותן לכיוון מהם הגיעו ולא לכיוון אליו היו בדרך. הם התחילו ללכת בכיוון מבלי שהשמיעו מילת מחאה. רק לאחר שהסבתי את תשומת לבו ואמרתי לו בעקשנות, פעמיים שלוש," הם הרי הגיעו משם עכשיו", שאל אותם לאן הם רצו להגיע, והם אישרו בעיניים מושפלות כי היו בדרך לכיוון ג'נין. הוא שחרר אותם לכיוון הנכון.

נשים יוצאות מהמחסום, בוכות מכעס והשפלה, ואומרות לנו "מחר הכל מהתחלה" מהנדס מכונות אחד מכפר בסביבה שמבלה חלק ניכר בחייו הנוכחיים במחסומים, יודע עברית טוב ואחיו נשוי ליהודיה – אומר לי שנדע כי המחסומים מגדלים 1000 שהידים ליום.

קצת אחרי שהוא אומר זאת – עוברים אב ובנו בן ה6-7 במחסום- הילד נתקף פחד מובן מהחיילים עם הנשק והצעקות וההשפלות, ולפני המיתקן לגילוי המתכות ניתק מידו של אביו, ובורח אחורנית בחזרה לתוך התור המלא מאות נשים. החיילת הקשוחה צועקת מהחלון: "תביאו את הילד!, איפוא הילד?!" החייל נכנס עם הנשק אל תוך ים הנשים הצפוף ומגיח משם תוך כמה דקות עם הילד הבוכה בשקט. לא ברור אם הילד קיבל מכה מהחייל או לא. האב מסמן על קטע אדום בראשו של הילד, אבל מסרב לדבר ועובר במהרה. ניתן לראות כי הילד אינו יכול להכיל את כעסו וכאבו בעת ובעונה אחת, הוא בוכה מבושה ופחד. מרוב פחד עשה את צרכיו באותו רגע במכנסיו, והוא מוצג קבל קהל הנשים החיילים והאחרים כשמכנסיו מוכתמות. הילד הזה הוא דוגמא לחומר הגלם לשהידים שהמחסומים מייצרים. לא משהו דרמטי של חיים ומוות, רק בנליות של רוע - השפלה בלי סוף ופחד אלוהים.

אני נכנסת לתור של מאות הנשים לאתר את אחותה של בחורה צעירה בוכיה שעברה את המחסום ומחכה לאחותה שנעלמה לה. עם כניסתי מאות הנשים מקיפות אותי, רוצות, לומר משהו בגנות מצבן, רוצות לבקש דבר מה, חוסר האונים שלהן על לא עוול בכפן גורם למחנק העולה בגרוני. אני מוצאת את הנערה המאוד צעירה עומדת בשורות הראשונות, היא בוכה ואני מבקשת מהחייל שיתן לה לעבור בדקות הבאות כי אחותה עברה ומחכה לה, הן מחכות כבר ארבע שעות. הוא מודיע לי שהוא אינו מתיר. בחורות צעירות הן אחרונות בתור. קודם זקנים וחולים. נשמע טוב, אבל לא קורה כך. לכל הקבוצה הרושם כי את העיכובים הבלתי נסבלים עושים היום לנשים דווקא. אני יוצאת בחזרה לצד השני להודות בכשלוני בפני האחות ולעודד אותה, ובדרך גוברים רגשות חוסר האונים , הכאב והכעס עליי, אני בוכה. איבא - מחסום התמרורים. האחות שאני באה לנחם אומרת לי, אל תבכי , כי אם גם את בוכה, אף אחת לא תוכל להתאפק. ל

עומתה, מתקרב אלינו בחור פלשתיני ואומר, "אני רוצה להודות לך שאת כישראלית, בוכה איתנו באמת" .גברים פלשתינים מסובבים אותנו, עכשיו מתחילים לבקש עזרה. בין לבין, עוברת אישה בצירי לידה נתמכת ע"י קרוביה, החייל צועק אחריה – "יללא יללא, תזוזו!" פתאום נוצר לחץ כבד עוד יותר: המעבר של הנשים מופסק לחלוטין – הסיבה: הן התנהגו לא יפה – לא עמדו בשורות יחידות מסודרת , והן מקבלות עונש.[לאחר יותר מארבע-חמש שעות של עמידה ללא אפשרות ישיבה, מים או שירותים, שלא לדבר על מזון]. לאחר הפצרות ולחץ הם מחדשים את המעבר האיטי.

בשעה 3.30 מתקרב מפקד המחסום אלי , כשאני שוהה בפנים ליד התור של הנשים מכיוון שכם, ואומר לי לפנות את האזור. אני שואלת אותו מה סמכותו לפנות אותי, והוא אומר כי יש לו התראה למפגע שאמור לעבור במחסום, ולכן עלינו לעזוב. דפנה מגיעה ועונה לו שדווקא בין הפלסטיניות היא מרגישה מאוד בטוחה. אני מבקשת לדעת שוב באיזה סמכות הוא מפנה אותנו? הוא אומר כי אם לא נלך "בטוב" הוא יזמין משטרה. אמרנו לו, בבקשה, המשטרה צריכה למצוא סיבה טובה לפנות אותנו, אנחנו רק מועילות למצב העניינים. המשטרה הגיעה מאוחר יותר, והזהירה אותנו שלא להפריע לחיילים.

לפתע מתרחש מירדף כיתתי רגלי וממוכן לעבר משפחה מסכנה שניסתה לרדת מהיישוב לכביש דרך השדה, לא יודעים מה קרה להם. אמא כבת ארבעים עומדת ומבקשת את עזרתנו: היא עמדה במחסום עם הבת שלה, ולבת לא נתנו לעבור. עוברות עוד שעתיים, הבת יוצאת, האם מאושרת. בין שעתיים לחמש עשרה שעות לוקח להם להגיע ברכב וברגל מהבית לעבודה או הפוך, את המרחק שאנחנו עושים ב30 דקות מקסימום. אני הולכת לאוטו ומביאה אגרות של מחסוםווטש לחלוקה. אני מחלקת את האגרות לתור המכוניות ולמחכים במחסום. מוזר – העובדה כי אני מוצאת אותם מספיק חשובים לקבל אגרת כתובה בערבית [כל הכבוד להכנה דפנה] מעלה אותם לדרגה אנושית, והם בפירוש אסירי תודה על כך. ענת ג. מציינת את חיוכי האושר של העוברים לאחר השעות של הסבל.

בצד הדרך ממול המחסומים, מאחורי בטונדות המסתירות את המתרחש מאחוריהן מהכביש, ישובים על הקרקע נשים ילדים ובחורים שהעיזו לנסות ולעבור שלא דרך המחסום. הם לא יצאו מכאן עד רדת החשיכה. עונש. עימם עומדת מנאל, סטודנטית לארכיטקטורה באל-נג'ח. צעירה גבוהה, נאה מאוד מפוחדת, ואינה מבינה מה אירע. היא עוברת כאן כל הזמן, היום לקחו לה את תעודת הזהות ועיכבו אותה על האבנים. מהבקר היא כאן, בדרך הביתה, אימה דואגת ומתקשרת מידי פעם לסלולרי. היא מבקשת עזרה. אני ניגשת לחייל היחידי שניתן היה לדבר איתו במחסום – ה"הומניטרי" סמי , ומבקשת את עזרתו. הוא בודק [כמובן תוך נזיפה שאתן להם לעשות את העבודה] ,ואומר לי שעוד מעט יקבלו בחזרה את התעודות ויראו מדוע עיכבו אותה. הזמן עובר, מתחילים לשחרר את מעוכבי האבנים, אך את מנאל לא משחררים. היא מתחילה לחשוש מאוד ואני עימה. כל הקבוצה מתגייסת לסייע בעניינה. בתורנות ניגשים לסמי ולוחצים מתונות, מבקשים, מתחננים. החשיכה יורדת ומנאל ומשפחה עם 2 ילדים נותרים לצד הדרך ליד הבטונדות, אנחנו צריכות לזוז. ענת.ג מבקשת מסמי מתנת פרידה את שחרורם, אני מוסרת למנאל את מספרי הטלפון שלי ואומרת לה שאם היא נעצרת ללילה שתתקשר ללא היסוס. כולנו לוקחות את מספרי הטלפון שלה ושל אבי המשפחה. בדרך הביתה קרוב לקו הירוק, מצלצלים למנאל דרך בעלה של אורית ב. ודרך חברה של דפנה ב. [קווי פלאפון וסלקום שלנו לא עוברים לטלפונים בשטחים] ולשמחתנו – היא שוחררה. עם אבי המשפחה לא הצלחנו ליצור קשר. סתם הפחידו אותה, סתם ישבה יום במעצר אבן. עם אבי המשפחה לא הצלחנו ליצור קשר, מקוות שהוא שוחרר לעשות את דרכו עם אישתו ושתי בנותיו בחשיכה.

ליד המכונית מגיע אלינו בחור צעיר ומבקש מים. הוא נמצא שם, כך הוא אומר, מהבוקר. הוא נראה מאוד לבן כחוש ומאוד צמא. כשהוא שותה, רועדות ידיו. הוא קרוב להתעלפות. דפנה נותנת לו בקבוק מים נ. נותן לו קפה ומנסים לכבד אותו בדבלים, וופלים ותפוזים של נ – הוא לא רוצה, רק מים. דפנה מסבירה לו כי סוכר יחזיר לו את החיות וזה חשוב לאחר כל כך הרבה שעות. הוא לא רוצה לקחת מהכובש דבר. רק לאחר שאני אומרת לו בבדיחות חצי רצינית כי אם יאכל זה יעזור לו לעמוד בפני הכובש הציוני, הוא לוקח משהו.

יוצאים את בית איבא בדרך הביתה – החשיכה יורדת- עשרות משאיות ומכוניות מחכות עדיין לעבור. מאות אנשים – בעיקר נשים, עומדים בתוך מסדרון גדרות מחכים להגיע הביתה, כדי לעבור את זה עוד פעם מחדש מחר. תודה לדפנה הקברניטה , ותודה לכל חברות הצוות המעניינות והמקסימות האחרות, ותודה לנ. הנהג הזהיר החכם והסימפטי. ותודה למחסוםווטש על הקיום והיוזמה לגאולה של הנשמה, ואחרון אחרון, תודה שאנחנו עדיין חיים במדינה שבה לפחות גזע האדונים [אנחנו] יכול לקיים פעילויות כאלה. נוכחותנו במקום מונעת מעשים גרועים בהרבה ומאיצה קצת את התור הארוך. הצבא לא משתף פעולה, נהפוך הוא. כל מה שהם נותנים לנו לעשות נובע מסיבה אחת: העדות שיש בידינו.