אבו דיס (הפשפש)

צופות: 
רוני ה. - נורה א. - דבורה ג. - יוליה ב. (אורחת משווייץ)
13/01/2004
|
אחה"צ

ההשלכות של "חומת הביטחון" המפלצתית שגובהה 8 וחצי מ' על חיי יום-יום של משפחה פלסטינית, כשהכפר שלה מחולק לשניים, מזכירות את הימים של חומת ברלין. תיכננו לקיים את המשמרת שלנו בקלנדיה, כרגיל, אך לפני כן רצינו לתת קפיצה קטנה לאבו-דיס. ה"קפיצה" הפכה למשמרת מלאה. גילינו שתהליך הבנייה של החומה יוצר בעיות חדשות וחמורות עוד יותר לתושבם. כבר מהגבעה של מעבר הפשפש (לשעבר) ראינו את החומה החדשה המזדקרת שמיימה. למרגלות בלוקי הבטון הענקיים נראו הפועלים כמו גמדים, וגם המנוף נראה לא מתאים לתפקידו.חיילי מג"ב מצהירים: "תסתכלו כמה שאתן רוצות, אבל אל תפריעו לנו בעבודה!" אנחנו מחליטות לבקר את טרי בולטה, מנהלת בית ספר המוכרת למשקיפות רבות. פגשנו אותה כשירדנו מהגבעה. היא נאלצה להחנות את מכוניתה באזור הפשפש (גם אנחנו), כשביתה נמצא ליד המלון בגבעה ממול. היא הייתה מודאגת, מה עלה בגורלן של 2 בנותיה הקטנות, אחרי שירדו מההסעה של ביתה הספר. היא ביקשה שנבקר בביתה, כדי שתוכל לשתף אותנו בבעיות שיש לה עם חיילי המג"ב.בימים "כתיקונם", להגיעה לביתה היה עניין של מה בכך: 5-6 דקות. יורדים מהגבעה וממשיכים באותו הרחוב לכיוון המלון, כשעוברים בדרך את המנזר "נוטר דאם דה דולר". אך הכביש שאף פעם לא במצב נפלא, משובש כעת מעבודות הבולדוזרים והמנוף הענק במקום והפך לשלולית בוצית אחת גדולה. חיילי המג"ב לא נותנים לעבור לאיש: מסוכן ללכת ברגל בשל עבודות הבנייה, כך הם טוענים. לא עולה על דעתם שהיה אפשר להשבית את המנוף כל כמה זמן, כדי לאפשר את המעבר. ואיש גם לא חשב להשאיר פס צר בשולי הכביש כשביל להולכי רגל.אנחנו מצטרפות לקבוצה של תושבי המקום ועוקפות את הכביש בגשם השוטף דרך חצרות אחוריות, תוך כדי עליות וירידות במדרגות רעועות ומגיעות לכביש ניצב לכביש המוביל למלון. אך גם שם יש חיילי מג"ב . הם חוסמים את המעבר לכביש בשני ג'יפים.אנו מנסות שביל נוסף, אך גם הוא אינו מוביל לשום מקום. אנו מטלפנות להלמוט מההוספיס במנזר, כדי לבקש רשות לעבור דרך המתחם שלהם. הוא אומר שרק בטיפוס מעל החומה שלהם אפשר להגיע לכביש הראשי. הוא מדווח שהם בצרות וכבר 3 ימים לא יכולים לקבל אספקה.טרי מסבירה לנו בטלפון שעלינו לחזור לתחנת הדלק, לחצות מזרחה דרך הפרצה שעדיין קיימת אל הצד השני ולעלות משם עד המלון. זו דרך ארוכה ולא נעימה בגשם השוטף. פלסטינים שאנו פוגשות בדרך מצביעים על החומה ואומרים: "הדבר הזה לא יביא שלום. נהפוך הוא: הוא רק יגרום ליותר אנשים לרצות לבצע פיגועים." אנו מעיפות מבט כלפי מעלה ורואות שחיילי המג"ב נמצאים גם שם. אנו הולכות סביב בניין הפרלמנט הפלסטיני ומגיעות אל החלק האחורי של המלון ("המחסן של הבלוקים לחומה - השדה מלא בהם!) ולבסוף לחזית המלון. גם שם יש שמירה של מג"ב. אינם מפריעים לנו לגשת לביתה של טרי שנמצא במרחק של דקה משם. טרי (בעלת ת.ז. כחולה) אומרת שהיא צריכה להסיע את בנותיה לשיעור מוסיקה בירושלים המזרחית. חיילי המג"ב לא רוצים לאפשר לה לרדת בדרך הקצרה עד למכוניתה. הסיפור הזה חוזר על עצמו מאז שהתחילו לבנות את החומה בתחילת השבוע (הם אמורים ללכת בדרך הארוכה שממנה באנו גם אנחנו - כחצי שעה הליכה בדרך משובשת!) העבודות מתבצעות 24 שעות ביממה. לא נעשה שום סידור לאפשר תנועה חופשית לתושבי המקום. אין לדעת מתי יגמרו את העבודות.וכשזה ייגמר, יהיו שני שעריםinfo-icon למעבר מצד לצד. לדברי טרי, אחד יהיה ליד בית פאג'י: הדרך תלולה, פתלתלה ומסוכנת. השער האחר יהיה ליד אוניברסיטת אל-קודס. רק לא במקום הנוח וההיגיוני, כלומר, במרכז הכפר, ליד תחנת הדלק. טרי מתעמתת עם מג"ב מאז שזה התחיל. "מה הם חושבים, שאני קוף, שהם אומרים לי לטפס מעל החומה וללכת מסביב כל הזמן. נאלצתי להזיז את מכוניתי רחוק מהבית. יש הפסקות חשמל כל הזמן, מאחר שמפרידים את אספקת החשמל בין מזרח למערב החומה. כתוצאה מכך, אין לנו מיםinfo-icon חמים, ואף אחד לא מוכן להגיע עד הנה, כדי לתקן את הבוילר. איך אני אמורה לרחוץ את הילדות? ואיך הם רוצים שאקח אותן לשיעור? בדרך המשובשת שממנה באתן כרגע? ובחושך? כל פעם שאני יוצאת מביתי או רוצה לחזור הביתה אני מוצאת את עצמי בעימותים נוראים איתם! אני חייבת להמשיך לחיות את חיי, לא?!" רוני מטלפנת לג'דאן ספדי, מפקד חטיבת המבצעים של מג"ב ירושלים. היא מסבירה לו שהוא טועה בטענתו שהכול בסדר באזור תחנת הדלק.אנו מעבירות אליו את טרי, כדי שישמע זאת ממקור ראשון. היא פורצת בנאום ארוך. אומרת לו שהוא, סאפדי, אמנם מפקד חשוב, ואילו היא רק מנהלת בית ספר. היא מסכימה שאין ברירה, ויש לקבל את העובדה שהחומה קיימת. יחד עם זאת, אין כל סיבה שאנשיו יהפכו את חייה ואת חיי משפחתה לגיהנום. עליהם להתנהג בנימוס ובהיגיון ולגלות כבוד לזולת. (היא חוזרת על הסיפור, שהיא לא קופה שצריכה לטפס על חומות). על שני הצדדים לעבור את התקופה הקשה הזאת בשיתוף פעולה.סאפדי מבטיח לדבר עם אנשיו. לדבריו, העבודות יסתיימו ביום ה' הקרוב (אנשיו, לעומת זאת, אומרים שייתכן שזה עלול לקחת עד סוף השבוע, אם הכול הולך לפי התוכנית). אנו מחליטות ללוות את טרי עם הבנות בדרכן אל המכונית. בחוץ מפקד העמדה מתעקש לאמת את טענתנו שסאפדי אמר שמותר להן לעבור. הוא מדבר עם סאפדי ולאחר מכן מודיע בחוסר רצון שמותר להן לעבור ולחזור בהמשך באופן חד פעמי. אך למחרת הוא מתכוון לחסום את דרכה, ואם טרי תעז שוב "להשתולל, כפי שעשתה זאת היום, כדי להרשים את צוות הטלוויזיה (ערוץ 1) שהיה פה", הוא מודיע שיעצור אותה בלי כחל וסרק (טרי מספרת שלמחרת היא מתכוונת להביא את אמה לבית החולים, והאורחת הצרפתייה שלה חייבת להגיע לנמל התעופה - מעניין איך זה יעבור!). בעזרת פנסי כיס אנו כולנו מדדות ומחליקות לכיוון תחנת הדלק ולמכוניות. הילדות שמחות. בהמשך טרי מטלפנת לנו ומודה לנו על עזרתנו. נוכחותנו גם שימחה את הילדות, היא אומרת. לפחות הערב נחסך מהן המחזה של אמא מתווכחת ומתחננת כדי להשיג דבר בסיסי.