אבו דיס (הפשפש) החומה הגבוהה סוגרת

הגענו לאבו דיס בשעה 0630. החומה המפלצתית התנוססה לנגד ענינו לכל גובה שמונת המטרים שלה, מסתירה את רוב הבתים מהצד השני ומההוה מחסום טוטאלי לכל מעבר. מחזה קשה וסוראליסטי בבוקר הגשום והאפור הזה. היום כבר הגיעה החומה עד לאחרי תחנת הדלק. הכביש מלא בוץ צהבהב וקשה לגישה כלשהי.

בוססנו בבוץ במעלה החומה עד המסגד (שם עדין מסודרות הבטונדות ה"נמוכות" ). לא היתה שום תנועה, גם לא מעל הבטונודות הנמוכות. לא נראו כמעט אנשים באיזור זה. כנראה, כמונו, כולם בהלם. לאחר שבוססנו בבוץ פנינו לעבר הצד השני של הכביש העולה למעלה שם עדיין לא נבנתה החומה. גם שם תנועה מעטה יחסית.

פגשנו בדרכנו את אחד מאנשי המנזר של נוטרדאם דה דולר, שם מטפלים בנכים וחולים (חמישים ושניים במספר). הוא מיהר לעברנו כאשר ראה אותנו עולות. סיפר שלא הודיעו להם על התחלת הבניה וסגירת הכביש כך שלא יכלו להצטייד. הגישה במכונית רגילה למנזר לא אפשרית והם נאלצו אתמול להעביר מזון באישור מיוחד עד תחחנת הדלק ואחר כך לקבל רכב של 4 על 4 כדי להגיע עם המזון למנזר.

כיצד הם יכולים להתארגן ולהאכיל את האנשים במצב זה? שאל האיש. למותר לומר שהוא, כמו אחרים, חוששים מלעשות רעש כי הם חוששים שיעיפו אותם מהארץ.

בצד השני ראינו את המחזה הרגיל של ילדים שעברו דרך הגרוטאות והבטנודות "הנמוכות" בדרכם לבית הספר. ספרו לנו שליד המאפיה יש כמה מעוכבים וירדנו לשם. היו שם תשעה מעוכבים שהיו שם מהשעה 06:10. שוטרי משמר הגבול טפלו בנחת בניירת כשהם מתבדחים. אנשים חששו לחתום על הטפסים כי הם חוששים שהדבר ימנע מהם קבלת אישורים לעבודה בישראל בעתיד.

שאלנו את החיילים על כך (אחר כך הגיע גם המפקד -סגן אלוף שגם אותו שאלנו ) ונענינו כי אין יכולים להבטיח כי חתימתם (או אי-חתימתם – שמותיהם כבר רשומים ממילא) לא תמנע את קבלת האישור המיוחל.

אחד הפועלים לו אישור לעבודה במעלה אדומים הסביר כי יש לו שלוש בנות וכי הוא מפרנס גם את משפחת אחיו שאינו עובד, וכי בעל הבית שלו קבע לאסוף אותו, אינפורמציה שהצחיקה מאוד את השוטרים.

בשיחתנו הקצרה עם השוטרים (כחצי שעה אלחר שהגענו איליהם קיבלו האנשים את התעודות – השעה היתה אז 07:45 ) הסביר אחד השוטרים הצחקנים שזוהי דרכו – תמיד הוא צוחק ומחייך. הוא שאל אותנו מה דעתנו על החומה ונענה שדעתנו שלילית ביותר, ואף הסברנו לו מדוע,

דברנו על חייהם של הפלשיתינים מעבר לחומות ועל ההכרח לקחת חיים אלה בחשבון ולהיות רגישים למצוקתם. אני לא יכול להיות רגיש, ענה החייל, לא אחרי שמונה שנים של עבודה כזאת.

חזרנו לתחנת הדלק. עדיין כמעט לא היתה תנועה. עזבנו את המקום ב- 08:15.