חווארה

מקום: 
צופות: 
שלי נ, דליה ג, שתי אורחות משוויצריה, פעילות שמאל
08/01/2004
|
אחה"צ

תקציר לבד מצירוף שני המחסומים - של הכניסה לשכם ושל היציאה ממנה - למחסום אחד, במערב אין כל חדש... הסיפור בפירוט - למתענינים - נמצא בהמשך. בקיצור אפשר לומר שהשגרה היא הקשה והמתסכלת. כל מה שקורה נובע מעצם קיומם של המחסומים. פנייתנו אל ראש המת"ק של שכם, ראאד, בהחלט עזרה מאד. הוא נענה מיד ושלח אדם מתאים לפתור בעיות ולהניע את התורים, הן של האנשים והן של האמבולנסים. החיילים שחוקים, עייפים, אינם מתמודדים עם בעיות אנושיות. אינם מבינים בעצמם את ההוראות המתחלפות והסותרות זו את זו, ורק מקבלים אותן כתורת משה מסיני, ללא עוררין. הדוח המלא:הגענו לחווארה בערך ב 12.15. שני המחסומים – זה של היוצאים משכם וזה של הנכנסים לשכם – צורפו למחסום אחד. לפני ה"איחוד" היו שתי סככות, אחת בכל צד, והאנשים עמדו תחת הסככות, ואילו עכשיו – משני הצדדים של סככה אחת עמדו החיילים הבודקים, הסככה הייתה ריקה מאדם, ומשני עבריה עמדו האנשים בתורים ארוכים, בגשם ללא מחסה. לשאלה התמימה – מדוע יש סככה והאנשים עומדים מחוצה לה – התשובה פשוטה: כך זה צריך להיות, אלה ההוראות. ועוד הוראות: מגיל 45 מותר לצאת משכם, ומגיל 35 ומעלה מותר להיכנס לשכם. מדי פעם נשמעת שאלת חייל: מהן ההוראות עכשיו? (שהרי אלה מתחלפות חדשות לבקרים). אנו בודקות את המצב בצד של הכניסה לשכם: 4 אמבולנסים עומדים. איש לא ניגש אליהם.תור ארוך משתרך ואינו מתקדם כלל. מדי פעם החיל קורא למישהו מהתור לגשת אליו. לאט, בהפסקות. מהאנשים שעומדים בתור (חלקם עם מטריות וחלקם חשופים לגשם), אנו מבחינות באשה צעירה עם קבוצה של 6 ילדים בני 5 – 8 מנסה להשפיע על החייל לתת לה לעבור. החייל מסרב. פניו חתומיםואטומים למתרחש סביבו. מגרש אותה אחורה. היא זזה אחורנית אך אינה מסתלקת מהמקום. אחריה תייר מירדן, הגיע עם בנו (כבן 16), עם מזוודה גדולה, לביקור קרובים בשכם. קיבל אישור להיכנס לארץ , אך לא להיכנס לשכם לבקר את קרוביו. הוא נתקל באותה אטימות. אין אל מי לפנות. שלי הלכה לצד השני של התור, זה של היציאה משכם, ואני נשארתי כאן.שתי השוויצריות החליטו שתפסו את הפרינציפ, ומכיון שאין ביכולתן לעזור – עזבו את המקום. לקחו מונית פלסטינית שהביאה אותן למקום בו מצאו מונית ישראלית, ולאחר שעתיים צלצלו אלינו להודיע שהגיעו הביתה בשלום. נשארתי לבדי. צלצלתי לראש המת"ק – ראאד – שאיתו נפגשנו לפני כמה שבועות, וביקשתי ממנו עזרה באשר לשחרור האמבולנסים וזירוז התור של העומדים בגשם. הוא נענה מיד, ואמר שהוא עכשיו שולח מישהו. וכך היה.ברגע שהגיע הקצין מהמת"ק, חייל אחד נשלח לשחרר את האמבולנסים, החייל הבודק את העומדים בתור קיבל הוראה לתת לאישה הצעירה ולילדים לעבור, והאווירה כולה השתנתה (למרות המצב הבלתי נסבל). לאחר כמה דקות הגיע גם עופר – גם הוא מן המת"ק – ואליו שלחתי את התייר מירדן. לא עזר כלום. התייר שולח חזרה לירדן בלי שיראה את קרוביו. שלי חזרה מן הצד השני, והערכנו שהקצין עובד כראוי, התורים מתקצרים, ואין לנו מה לעשות שם.לאור זאת נסענו למחסום בית פוריק, לא הרחק משם, בצד המזרחי של שכם. לעומת מחסום חווארה, המקום נראה בתחילה ממש ריק. החנינו את המכונית וניגשנו עד המחסום.עמדנו רק מצד הכניסה לשכם. לא נתנו לנו לגשת לצד היציאה מהעיר.בצד "שלנו" ראינו 3 פלסטינים מחכים לסימן של החייל המרשה להם להתקרב אליו לבדיקה. לדבריהם הם מחכים כבר שעתיים. קצת יותר קרוב לחיילים ראינו שני "מעוכביםinfo-icon" שמשום מה נלקחו תעודותיהם לבדיקה והם מחכים להחזרתם. גם זה נמשך שעות. שלי נגשה אל ה"מעוכבים" ואני – אל המחכים לקריאה אל המחסום לבדיקה.שלי שאלה את החייל מדוע הם מעוכבים, והוא ענה שתעודותיהם עדיין בבדיקה ולא יודעים כמה זמן זה יארך. שלי ניצבה לידם ולא הרפתה. מסתבר שזה עוזר: לא עברו אלא דקות מספר והתעודות הוחזרו להם. פשוט כך, ללא הסבר, והם הלכו לדרכם. אני שוחחתי עם השלושה שחיכו לקריאה. מסתבר ששניים מהם אינם רוצים כלל לעבור. הם רק רוצים שירשו להם להתקרב אל המחסום בצד של היוצאים משכם ושם מחכה להם סחורה שהם רוצים לקחתה במכוניתם כדי למכור בסביבה . זו מחייתם. ניגשתי לקצין וביקשתי ממנו לזרז את הקריאה להם, בעיקר כשהם בכלל לא רוצים להיכנס לשכם.תשובתו הייתה: "שיחכו". אבל למה? - "ככה אני עובד!" - זו התשובה, והיא נאמרת בפיסוק גדול בין הרגליים, כשהרובה לאורך גופו באמצע. (עמידה המזכירה משהו שאסור לנו להשוותו...)אמרתי לו שאני מחכה איתם! ככה אני עובדת. מסתבר שהוא בדיוק יודע מה הם רוצים, הוא יודע שאינם רוצים עבור לצד שני, אבל יש לו – רצון או הוראה או שגרה משלו.שוחחתי עם חייל שעמד לידו, שאלתי אותו מאין הוא. מעומר, ליד באר שבע. הוא מרגיש שהוא ממלא תפקיד חשוב מאד. רק לפני שבוע הוא מצא נשק בחיפוש שערך אצל פלסטיני. (או שכן או שלא). הוא מלא בוז לפלסטינים: - " לא איכפת להם מהילדים שלהם. ממש לא איכפת להם!". - "במה אתה רואה את זה?", - " אני בחיים לא הייתי מביא ילדים למחסום בגשם"... (הקורבן תמיד אשם). לשאלתי מדוע לא מאפשרים לסוחרים להעביר את סחורתם, התשובה היא: - "מותר להעביר רק מזון, והם רוצים להעביר חבילות של סוכריות, זה לא מזון". - "אבל זו מחייתם". - "אז שיחכו, יגיע זמנם". שָאַלתי אולי יורשה לי להעביר עבורם את החבילות משם הֵנָה. הוא שלל זאת וטען שזה כבד מדי.עוד אנחנו מדברים וכאילו ללא כל קשר ניגש פלסטיני מהצד השני ובידיו הסחורה שהוא מעביר אל השניים המחכים בצד "שלנו". השמחה גדולה. מתברר שהסחורה כוללת: 10 שקים גדולים, ו 8 ארגזי קרטון. הכל הָעֳבַר ב"נגלות" אחדות והָעֳרַם ליד המחסום. המכונית שאמורה לקבל את הסחורה אינה מורשית להתקרב למחסום, זה מותר רק לישראלים. לכן עליהם ללכת ברגל במעלה הדרך (כגבעה קטנה) עם השקים על הגב, ורק שם להעמיס את הסחורה על המכונית.הגשם נמשך. הם אינם נרתעים, רק שמחים שסוף סוף הסחורה אצלם. בשבילם המאמץ להעביר את השקים ברגל אינו נחשב. בשבילי זה נראה דבר בלתי נסבל.הצעתי להם להעמיס את השקים על מכוניתי. הצלחנו להכניס תשעה מהם. נסעתי למכוניתם. שם עמד חבר שלהם ועזר לפרוק. חזרתי למחסום והעמסנו את הארגזים. שק אחד נשאר, והם לא הסכימו שאחזור לקחת אותו, אחד מהם לקח אותו על הגב והגיע בדיוק עם סיום הפריקה.הם היו ממש מאושרים. זרקו לתוך המכונית שלי חבילת סוכריות והודו בחום. חזרתי למחסום לקחת את שלי. והנה הפלסטיני השלישי שעמד איתם עדיין עומד ומקווה...מתברר שהוא גר בכפר סאלם (בעברית: כפר שלום...). אין לו דרך להגיע לכפר אלא על ידי חציית המחסום, כי על הכביש אסור לפלסטינים לצעוד, רק ליהודים. כדי להגיע לשביל המוביל אל הכפר הוא חייב לעבור את המחסום, אך זה לא ניתן לו. מחכים לו בבית והוא עומד פה ומחכה עד בוש.בינתיים הוא מספר לנו בעברית רהוטה, שעבד בחולון 12 שנים, בת"א - ברחוב המסגר – שנתיים, ועוד במקומות שונים במרכז הארץ. זה שלוש שנים שאינו יכול לעבוד בישראל, והוא מנסה פה ושם את מזלו. "תראי מה עשו לנו..." הוא אומר ביאוש. מאחר וראה שהסענו את הסחורה של השניים האחרים, שאל בעדינות האם היינו מוכנות לקחת אותו במכוניתנו על הכביש עד שביל המוביל לכפרו. כמובן שנענינו ברצון. הבאנו אותו ונפרדנו בהרגשה שהרווחנו את לחמנו היום. חזרנו למחסום חווארה בערך ב 3.30. מצאנו שם שוב את אותו קצין שעזר בבוקר. שלי הלכה לצד השני ועזרה משם לכמה אנשים לצאת משכם.אני נשארתי במכונית. הייתי עייפה מכדי להמשיך ללכת או לעמוד. אך שלי לא הרשתה לעצמה לעזוב את המערכה לפני שתראה שהכל מתנהל כשורה. היא הלכה ושקעה שם. לא חזרה זמן רב מאד. אני ניצלתי את הזמן בישיבה במכונית לכתיבת הדוח. לבסוף יצאתי לחפש אחריה. ביוצאי מהמכונית נפעמתי מהמראה שנגלה לפני: 4 פלסטינים מובלים קשורים בידיהם באזיקים אל שרשרת ברזל שאותה מוביל חייל. מאחוריהם עוד שני חיילים עם רובים מכוונים אליהם. עיני הפלסטינים קשורות בפלסטיק דביק. והם הולכים ומתקרבים אלי. המחזה נראה לא מציאותי. נזכרתי שבביקור שעשינו שלי ואני במת"ק לפני כמה שבועות נאמר לנו שפלסטינים אינם מורשים לצעוד על הכביש אלא אם כן עיניהם קשורות. לא האמנו. אבל עכשיו הנה זה לפני ממש כך. כשהגיעו אל הצומת (בה חניתי) החייל התחיל להתיר את אזיקיהם, בזה אחר זה. הוריד מעיניהם את הפלסטיק, וחילק להם אישורים להגיע הביתה.שניים מהם צהלו משמחה, כמו ילדים, ללא כל טינה ומרירות. היו מאושרים לרוץ הביתה לכפר השכן, נפרדו מהחיילים בלבביות... החיילים היו קצת נבוכים. השניים האחרים שהיו צריכים להיכנס לשכםבקשו מהחייל שייגש איתם אל המחסום וידאג שהם יעברו לפני חשכה. ב 6 בערב המחסום ייסגר, וכשיש תור כל כך ארוך יכול להיות שלא יספיקו לעבור אותו ואז יישארו ללא קורת גג.החייל היסס, ואמר שהדבר איננו בסמכותו. אין לו הוראה לעשות זאת. ניסיתי לשדל אותו, אך ללא הועיל. החיילים חזרו למת"ק, והפלסטינים נשארו עזובים לנפשם. הצעתי להם שאני אנסה לשכנע את הקצין להעבירם מחוץ לתור. (בדרך כלל איננו עוזרות לעקוף את התור, אך הפעם חשבתי שדי היה להם לחכות 4 ימים במעצר). בדרך אחד מהם סיפר מדוע היה עצור:הוא נהג מונית. כנראה נסע בקטע כביש האסור לפלסטינים. עצרו אותו לחקירה. ישב במעצר 4 ימים ואיש לא ניגש אליו. לא התענינו בו. רק ביום הרביעי שאלו אותו מספר שאלות ושחררו אותו.לשאלתי היכן המונית שלו, סיפר שטלפן אל אחיו שבא ולקח אותה כבר ביום הראשון למעצרו.התקרבנו אל הקצין הבודק.שניהם נשארו וחיכו מאחורי. חיכיתי עד שהקצין התפנה מבדיקת כמה נשים, וביקשתי רשות להשחיל מלה. הוא הסכים. הוא זכר אותי מהבוקר. סיפרתי לו את הסיפור, והוא מיד קרא להם ונתן להם לעבור. כך סיימנו את יומנו הארוך והמתסכל, אך עם כמה טיפות של סיפוק. דליה