ג'וברה (כפריאת)

צופות: 
רוני ק, דלית מ ועדה ה ומצטרפות עדי ד, יהודית ו וס מ
04/01/2004
|
אחה"צ

התלמידים עכשיו בחופשה למשך שבועיים. ליד השער, משני צדדיו הקימו אוהלים, מחסה מפני הגשם. משטרה על הדרך למחסום טול כארם. בודקים רשיונות ותקינות רכב. הגענו למחסום טול כארם בשעה 14.00. תור ארוך של מכוניות היה לפני השער. אחד הממתינים סיפר שהוא ממתין כבר משעה 09.00 בבוקר. שאלנו את החייל בשער (שער 700), למה התור לא זז ונענינו שבודקים היטב וגם כי יש סגרinfo-icon. (מה חדש?) כמה דקות אחרי שנעמדנו ע"י החיילים הם החלו לקדם את כניסת המשאיות. היו רק מעט הולכי רגל שעברו. ( החיילים אומרים שעוד מעט כל הפלסטינים יבינו שהם לא יכולים לעבור אז הם לא יגיעו למחסום בכלל.) יש שני מעוכביםinfo-icon על שפת תעלת הבטון. השלטים האדומים החדשים לא מאפשרים לנו לעבור לצד השני של השער ואין לנו כל אפשרות לדבר איתם. החיילים מדברים איתנו בקורקטיות אבל לא מאפשרים גישה. חכינו כחצי שעה, תור המכוניות התקדם ולא יכולנו לשנות משהו לגבי המעוכבים. נסענו לג'בארה. אחד מהיושבים ב"בית הקפה" שעל שפת הדרך סיפר שכבר כמה ימים עומדות מכוניות משטרה על יד המחסום, בודקות את המכוניות ונותנים דוחות של 250 ₪ על כל לקוי הכי קטן. הסבר שהם נוסעים לתקן את הרכב כי בג'בארה אין מקום לתקן, לא עוזר ועליהם לשלם את הקנס! בצד המחסום ישבו, כמו תמיד, מעוכבים. אחד מהם עובד בטייבה במוסך, יש לו אישורים מתאימים, אבל לקחו את תעודת הזהות שלו ואת התעודות. נסינו לברר מה עם התעודות שלו. מרבית החיילים ששאלנו אמרו שנלקחו כבר במשמרת הקודמת והם לא יודעים היכן הן. הגיע חייל צעיר בג'יפ שברר, מצא ושחרר את הבחור. שלושת המעוכבים הנוספים, שעוכבו בשעה 14.00 שוחררו ע"י מפקד המחסום, דניס, רק בשעה 17.00. כך הוא החליט וכך הוא עשה. כלום לא עזר לשחרר אותם קודם לכן. ילד צעיר, בערך 14, מנסה לעבור לג'בארה. לא נותנים לו למרות שהוא טוען שהוא גר בג'בארה. החייל מצהיר שאין משפחה כזאת בג'בארה. הוא מכיר את כל השמות! הילד עמד ועמד ובסוף חזר לטול כארם. במחסום הבאים מטול כארם מחכים כ-40 איש. חלקם כבר למעלה משעתיים. רק חייל אחד עומד בתוך הבטונדה, הרובה מכוון אליהם. לבקשתנו הגיע לשם חייל אחד, לחוץ, צועק על הפלסטינים : אחורה, אחורה" ולעדי: " אני עושה פה מה שאני רוצה". הוא בודק באיטיות ורק אחד ב-10 דקות עובר. שוב ביקשנו וחייל נוסף הצטרף. עד 17.00 עברו כולם. ליד אוהל החיילים שעל הכביש יושבים שני מעוכבים, אחד מהם עם ידיים אזוקות מאחור. הוא יושב כך משעה 15.30. טלפונים לכל העולם ואשתו לא עוזרים. לרב אין בכלל תשובה. גם טלפונים לרועי המ"פ לא מביאים ישועה. כל אחד מהחיילים מספר סיפור למה אזקו את הבחור. טלפונים לקמיל שנמצא היום בחופש, מעלים שהבחור נתפש ע"י חיילים מיחידה אחרת , בנחל ענבים (?) מנסה לעבור לישראל. מחכים שהשב"כ יבוא לקחת אותו ואת המעוכב הנוסף שאיננו אזוק. עדי מוטרדת ולא מוכנה לעזוב עד שישוחררו. לשימחת כולנו הגיע סרן רועי בשעה ,18.00 שחרר את האזיקים ואת המעוכבים לביתם. למה היה צריך לחכות עד השעה 18.00?