א-ראם, קלנדיה

צופות: 
נטע ע, רינה ח, סילביה פ, 2 אורחות
07/01/2004
|
בוקר

 לא היה עדיין גשם אולם היה קור מקפיא. האזור היה שקט ופתוח. א-רם: עמדנו שם כמה דקות. האנשים זזו מהר והתור היה קצר. חייל עם פנים של ילד התקרב ושאל מה אנחנו עושות שם. הוא נראה משועשע מנוכחותן של חמש נשים מבוגרות העומדות ליד המחסום בבוקר הקפוא. נטע הסבירה לו מי אנחנו והוא חזר ל"עבודה". פתאום מכונית משטרה (?) מיוחדת קרא ברמקול לא לחנות פורד טרנזיטים במקום הרגיל. שני פורד טרנזיטים שהיו שם לא התרשמו מהקריאה והמשיכו לאסוף נוסעים. מכונית המשטרה עזבה. (אני משערת שמדובר בפעולות להחלפת פורד טרנזיטים באוטובוסים אחרי הפתיחה של התחנה המרכזית החדשה במזרח ירושלים. אני עדיין לא ראיתי אוטובוסים פלשתינים.) בית חנינה: צעדנו לתוך בית חנינה, למקום בו מוצבים חיילים כדי "לצוד" אנשים שעוקפים את המחסום. היה חיילים לא היו שם. יותר מדי קר. חזרנו וניצלנו את ההזדמנות לאפשר לאורחות לראות במו עיניהן מחסומי דרכים ולטפס שלושה מהם. קלנדיה: הייתה הרבה תנועה: אנשים וכלי תחבורה. היו הרבה מוניות כתומות וכשראיתי ב"הארץ" ש "המוניות הכתומות חוזרות לכבישי הגדה" חשבתי בלבי שהדבר נכון בקלנדיה. המסום היה מאוייש במקום קרוב יותר לצד הפלשתיני והאנשים עמדו מתחת לסככה. כאשר צעדנו לכוון נקודת הבדיקה, איש אחד סימן לנו שיש שם בעיות. ואמנם היו שני פלשתינים שהתחננו, ללא הצלחה, שיתנו להם לעבור. אנחנו לא שאלנו מה קורה עם שני ההאנשים ולא הראנו עניין מיוחד במצב וזזנו למקום מרוחק מנקודת הבדיקה. בדומה לא-רם, שאר האנשים עברו מהר. חייל מבוגר שהיה בין הבודקים אמר לנו: "אני כאן – אתן יכולות ללכת." אנחנו עמדנו במקום בו אנשים עברים לכוון רמאללה. עברו אנשים רבים. אישה מאד מבוגרת, הולכת בקושי רב, עברה יחד עם בחור צעיר שנשא סל כבד. אישה צעירה נשאה תינוק ומזוודה כבדה. עזרנו לה להעביר את המזוודה לצד השני של המחסום, שם חיכה לה בן משפחה. קבוצה של נשים עם הרבה חפצים עצרו שם ועזרנו להן עם החבילות. פתאום ראינו אחד מהחיילים מושך לכוון רמאללה את אחד מהאנשים משוללי המעבר באמצעות תעודת זהות כתומה (כמו שמושכים כלב למקום הרצוי כשמראים לו חתיכת בשר). זה לא עזר להיפטר מהתחנונים שלו. אבל אחרי מספר דקות חייל דחף את האדם בברוטליות לכווננו. האדם עבר אותנו. לא אמר כלום. אנחנו לא אמרנו כלום. אישה באה לקראתנו אחרי שעברה את המחסום. עשתה הרושם שהיא צריכה משהו, אולם, אמרה תודה ועזבה. אולי אנשים קושרים בטעות את החופש היחסי במעבר עם נוכחותנו. כשעזבנו, אחרי זמן קצר, האדם השני משולל המעבר לא היה במחסום. כנראה נתנו לו לעבור