חווארה

צופות: 
א צ, ת פ, ג ג, ח א וראורחת: במאית, עם מצלמה
06/01/2004
|
בוקר

 אתחיל מהסוף. בדרך חזרה זרקו עלינו אבן גדולה. היא פגעה ברעש גדול בחרטום האוטו. לא נגרם נזק והמשכנו בנסיעה. נסענו מהמחסום לכיוון צומת תפוח והאבן נזרקה מהכפר חווארה, לא רחוק מהמקום בו אנחנו קונות לפעמים פלאפל. ת' הספיקה לראות בזווית העין גבר מיידה את האבן בכוח, עם מבט "של רצח בעיניים", מבט שליווה אותה אחר כך כל הנסיעה. אני לחצתי על הגז. רציתי להגיע במהירות לצומת, ומצאתי את עצמי מקווה שיהיו בו חיילים... זה היה אקורד הסיום של משמרת מבלבלת ומטלטלת מאוד מבחינה רגשית. לפני שיצאנו למשמרת ביקש מאיתנו חבר תעיו"ש להסיע בדרכנו הביתה תושב שכם שצריך להגיע לתל-השומר להיות ליד מיטת בתו שעברה ניתוח לב פתוח. כל התיאומים נעשו מראש. כשהגענו התקשרנו אליו והוא עבר את המחסום ונסע איתנו. כשהגענו ראינו שסידרו מגרש חניה לפני המחסום מדרום. במחסום עצמו המעברים מסודרים, מבוטנים, ויש בהם גגון קטן. מצד אחד זה יותר נוח ומסודר, ומצד שני יוצר תחושה מעיקה של קביעות. על תלולית עפר לצד המחסום עמד טנק! הקנה שלו היה מכוון צפונה לעיר, והוא צודד באיטיות לכיוון העומדים במחסום וחזרה לכיוון העיר במשך כל המשמרת. במגרש החנייה עוד לפני שיצאנו מהאוטו פנה אלינו ילד כבן 12 ודיבר בשטף ובהתרגשות. ר' הצליחה להבין שהחיילים לקחו לאבא שלו את מפתחות הרכב. הסיפור הזה ליווה אותנו כל המשמרת ולא נפתר עד שהלכנו. הוא התגלגל הלוך ושוב בין עופר הקצין מהמת"ק לבין מפקד המחסום, והוא דוגמא לאופן בו ניתן להשתמש בכפל התפקידים הזה כדי לייצר סחבת, להפיל דברים בין הכסאות ולא לפתור בעיות. קצת אחרי בואנו איחדו החיילים את שני חלקי המחסום, והצד הדרומי הוצמד לצפוני, כך שהיה למעשה מחסום אחד שפעל לשני הכיוונים. נוצרה מין צפיפות די מבולגנת. היו שם לא מעט חיילים, חמש מחסומאיות, במאית עם מלצמה ונוכחות מאוד בולטת, וגם שלושה אנשי ISM שהגיעו מתוך שכם ועמדו שם כל הזמן. טיפלנו בכמה דברים: המפתחות שהוחרמו, אישה עם תינוקת קודחת שקידמנו לראש התור והיא עברה, חולה פסיכיאטרי שבא לשכם לקבל זריקה ולא היה לו אישור לצאת, פעיל ISM שהיה אמור לטוס חזרה לארצו למחרת ולא נתנו לו לצאת, משפחה עם שלושה ילדים קטנטנים שחזרה מירדן ולאב לא נתנו להיכנס, וכן כמה אמבולנסים שעמדו בכיוון היציאה מהעיר במשך יותר מחצי שעה ולא נבדקו. (היו בהם חולים אחרי טיפול, לא במצב S.O.S , אבל לא היתה כל סיבה לעכב אותם). פנינו לא מעט לעפר מהמת"ק, שהיה חביב וקומוניקטיבי, אבל באיזה אופן מתעתע, פאסיבי-אגרסיבי, מאוד לא יעיל. נעזרנו גם ברופאים ובמוקד ההומניטארי. בחלק מהמקרים הצלחנו לזרז או לפתור את הבעיה, ויכולנו, לכאורה, להיות שבעות רצון מזה, אבל לאט לאט גברה בנו תחושה של מועקה. החיילים נהיו מאוד קצרי רוח כלפינו והתלוננו שאנחנו מפריעות ומעכבות את העבודה. גם בנו התחילה להתעורר הרגשה שהנוכחות שלנו אכן קצת מכבידה. היינו כאמור, חמש + צלמת, ושלא כרגיל המחסום היה מאוחד ועמדנו כולנו יחד. בשעה שלוש וחצי התחילה פתאום מהומה גדולה בקרב החיילים. הם הודיעו על התרעה חמה וממוקדת וביקשו מאיתנו להתפנות מייד. המחסום נסגר לכל תנועה, האווירה היתה מתוחה ומבצעית ביותר וג'יפים הגיעו מאי שם. החיילים פקדו על כל העומדים בתור להצטופף ולכרוע על ברכיהם. זה היה מראה נורא. ג צילמה, ונשלח תמונה. ברוח הטלטלה הרגשית של היום הזה, גם לצלם הרגיש נורא. יצאנו לדרך, וכאמור, חטפנו אבן. האיש משכם הגיע בשלום לתל-השומר. גיגי