קלנדיה

שתפו:
Twitter FB Whatsapp Email
Observers: 
ב ס, ל י, ל נ, ת ב
01/01/2004
|
Afternoon

ראשית יצאנו לסורדה, לבדוק מה המצב שם לאשורו, לאחר ששויקי (מג"ד רמה) הכריז בשבוע שעבר בקלנדיה ש"יש שם פיקוח, זה כמו פה" ולמרות ששמענו שוב ושוב שהמחסום פתוח. המחסום אכן פתוח לחלוטין. ערימות העפר עוד שם, בהיכון. המשכנו עם המונית, בשחזור של המסלול הקלסי המוצע לעוברים נטולי התסריח בקלנדיה ("תעברו דרך סורדה"). שעה על השעון לקח לנו מקלנדיה ובחזרה בעיקוף ענק, במונית שחיכתה לנו מראש ודהרה בכביש, בלי מטלטלין, ילדים על הידיים והמתנה לטרנזיט. כלומר, כשעה וחצי (ו-25 שקלים) לפלסטינים עד ג'בע/קלנדיה ועוד שעה וחצי לפחות הלאה לכיוון בית לחם או חברון. אחר-כך החיילים במחסום הסבירו באדיבות למסורבי המעבר איך מגיעים בקלות לא-ראם למשל, מרחק 100 מ' משם, דרך סורדה. אין להם מושג במה מדובר. ובכל מקרה הם "רק ממלאים הוראות".

קלנדיה דרום, מעט אחרי שלוש, מפוקק כרגיל. הרוכלים עדיין אינם.

בקלנדיה צפון התלוננו הרוכלים שדחקו אותם לכיוון הגדר. שאדי הסביר שזה כדי לאפשר לג'יפים לשעוט קדימה. על המסלול של נמל התעופה ממול יותר טרנזיטים מוחרמים מבשבוע שעבר וגם משאית גרר ענקית, טרקטור וכמה מכוניות פרטיות. בקלנדיה צפון פלוגת המשטרה הצבאית ואתה שאדי, המ"פ שלה, ששב למחסום. הוא מסר שמעתה יהיו הוא וסגנו אוראל (051-6860845) לסירוגין במשך כל שעות היום במחסום עצמו. זה חידוש אבל הוא לא ממש הוכיח את עצמו היום. בתואם לא מקרי עם לשונו שוחרת האמפתיה, הוא גילה נוקשות גדולה, וכמעט שלא התיר מעבר בשום מקרה שלא על פי הספר. לא לכמה משפחות עם ילדיהן הקטנים שביקשו לעבור לביקור, לא לאשה צעירה שביקשה להתארח אצל אחותה בא-ראם, לא לקבוצה של פועלים מותשים בתום יום עבודה, ובעיקר לא לאשה ממח'מס (דקות אחדות צפון מזרחה מהמחסום) שילדתה הקטנה לא הפסיקה ליילל בבכי קורע לב, מסרבת להתקרב, מבועתת ממראה החיילים ואולי לא פחות מן המראה של אמא שלה שצעקה עליהם. ולקינוח: חייל: "אלה מתחנפות לפלסטינים... יורדות להם". חיילת: "מה?!" חייל: "סתם... צחקתי". מסקנה: התגלה בכל זאת סף זעזוע שאפשר אולי לעשות אתו משהו.