חבלה, נבי אליאס

מטרת הסיור הייתה משולבת: לפגוש תושב פלסטיני מנבי אליאס שיוכל לפגוש מסיירים בסיורים  שאנחנו מבקשות לחדש ולצפות במחסום חקלאי.

ב 11:00 נפגשנו בבניין המועצה של נבי אליאס, לאחר תיאום מוקדם, עם ב. גבר דובר עברית רהוטה, בעל השקפת עולם סדורה ומעניינת, עבד בעבר הרחוק בישראל ויש לו מאז הרבה חברים. כיום עובד בכמה עסקים פרטיים ובעל אדמות בצד הישראלי של הגדר, אליהן מגיע דרך מחסום אליהו. לגופו של עניין הביע נכונות רבה לפגוש מסיירים ולארח אותם בביתו ובחצרו.

מעבר לכך למדנו ממנו כי כל בני נבי אליאס הם בני חמולה אחת וכי בכל משפחה בישוב יש בוגרי אוניברסיטה, לרבות נשים. הנשים חדלות לעבוד מחוץ לביתן, במקרים רבים, לאחר הולדת הילדים, ושבות לעבוד כשהילדים גדלים. רבים  מבני נבי אליאס, מבוגרי אוניברסיטאות, חיים במקומות שונים בעולם בהם מצאו משרות.

שוחחנו גם על כביש עוקף נבי אליאס וישובים אחרים: לדבריו הוא ישב עם המינהל בישיבה בה הציעו למינהל שהכביש בתוך הישוב יורחב לכביש עם שני נתיבים לכל צד והם מוכנים להריסת החנויות לצידי הכביש. המינהל ביקש שהות לבדוק את ההצעה וחזר עם תשובה שלילית.

הנתיב בו עומד להיסלל הכביש החדש עובר במרחק של פחות מ 70 מטר מהבתים הקיצונים של נבי אליאס ומכיוון שטווח הביטחון שדורש הצבא הוא לפחות 70, מטר יצטרכו להרוס כמה בתים!  ולעקור עצי זית. זה טמטום ורשעות שקשה להבין. זאת לבד מהפקעת האדמות שתגזול מהם כ 100 דונם.

מפת נבי אליאס והכביש שחוצה את הכפר

ב' מציין שמעולם לא היה פיגוע טרור בנבי אליאס. חיים בכפר שוחרי שלום ואין סיבה לחשוש מהם. אבל נתניהו מבקש לחנוק אותנו, הוא אומר.

ביקשנו לדעת איך מגיעים למחסום החקלאי של וואדי רשא (מס' 1360) המופיע ברישומי המת”ק שהועברו אלינו. השער נפתח רק בבוקר ובערב, פעם בשבוע. (עלינו לבדוק באיזה יום). ב. שמכיר את כל האיזור היטב אמר שהדרך הקצרה להגיע לכפר היא דרך קלקיליה וחבלה. הדרך הארוכה היא דרך עזון, דרומה לת'ולת, אבו סלמאן, ראס עטיה, חבלה ווואדי רשא.  (נשתדל להגיע לשם באחת המשמרות הבאות)

לפני פרידה עלינו לגג לתצפית על הנוף המרהיב

מבט לכיוון קלקיליה

מבט לעבר צופים

13:10 מחסום -  שער חבלה(מס' 1393) שלושה ממתינים בצד הישראלי. השער לא נפתח כנדרש ב 13:15. נער שהמתין אמר לנו שבזמן האחרון השער נפתח בין 13:15 ל 13:30.

אישאב החמור ועגלה עמוסה בחציר עבור הטלאים  שלא רשאים לחזור לחבלה

ב 13:25 הגיע רכב מסחרי לבן עם מספר ישראלי אזרחי ויצאו ממנו חמישה חיילים ומ”צ. חיילת אדיבה בירכה את כולנו ולשאלתנו ענתה שהעיכוב הוא "בגלל אחרים". לא רצינו לעכב אותה בשאלות נוספות.

מהצד הישראלי עברו פחות אנשים מאשר מהצד הפלסטיני. עברו עגלות עם חמורים וסוסים וכמה רוכבי אופניים.

מהצד הפלסטיני עבר מיניבוס של תלמידים, עגלות רתומות, טרקטורים, משאית עמוסה עצים, כלי רכב פרטיים וכו’.

פגשנו גם את ח. הבעלים של הכבשים שהופרדו מהטלאים. הטלאים נמצאים בצד הפלסטיני והכבשים בצד הישראלי ולא מתירים לו להחזירם דרך המחסום לחבלה. שאלנו איך הכבשים שורדות את הקור הנורא והוא הרגיע אותנו שהן נמצאות בתוך חממות ישנות ומצבן טוב. היום הוא העביר להן על עגלתו הרתומה לחמור חציר.

למרות מצבו וכעסו המובן על הפרדת הטלאים, הוא היה עליז ונתן לנו מופע סטנד-אפ קצר כשהחמור מלווה אותו בנערות. לחמור קוראים אישאב. כך הוא קורא לחמורים שלו, על שם הטילים האיראנים.

אחר כך הלכנו למשתלה של ע. לעוד שיחה מעניינת ומחכימה על כוס תה צמחים.