חבלה ובית אמין.

שוב אנחנו רואות את הפלסטינים בבגדי עבודה, צובאים על השערים. בחבלה חיילת "קשוחה"  מחליטה מי יעבור ומי לא. בבית אמין הגשש לא הגיע, והשער סגור עד תשע. "הלך חצי יום עבודה", אומר א. בצער. פועלים מדליקים מדורה כדי להתחמם, עד שיגיע הגשש ויאשר לפתוח את השער.

6.30 נפגשים בראש העין. הזריחה המרהיבה מפצה על ההשכמה המוקדמת. יוצאים לעבר שער חבלה מהצד הפלסטיני.  כמעט אין אנשים בדרך. מוקדם- מי שיצא לעבודה כבר מחכה כנראה במחסום. ומי שלא- עדיין ישן. אולי...,

המחסום בחבלה פתוח. שתי חיילות מהמשטרה הצבאית בודקות תעודות.

ע. עובד במשתלה, פותח אתנו בשיחה. הוא משבח אותנו שהגענו מהצד הזה של הגדר, ומזמין אותנו לבקר בביתו כשנהיה בסביבה. התנועה מתנהלת לאיטה. החיילות אומרות אחת לשנייה שאנחנו עוברות על החוק, אבל אינן פונות אלינו.

מסתבר שלמרות שהשער פתוח עד 7.30, מי שמגיע אחרי 7.10 לא מורשה לעבור. שני עובדים מבוגרים עומדים בצד. הם הגיעו כמה דקות אחרי שעת ה-ש. אחד מהם מנסה לדבר על ליבה של השוטרת הצבאית שתרשה לו לעבור. בכניעות ובכנות הוא אומר לנו- הגעתי מאוחר, מה לעשות..

אחריהם מגיע בריצה בחור צעיר. השוטרת מודיעה: שניכם (המבוגרים) תעברו, אבל אתה- אל הצעיר- לא.

אנחנו מחליטות להתרחק מהשער, כדי לאפשר לצעיר לנסות להשפיע על החיילת בלי שאנחנו "נפריע". לא ידוע לנו אם עבר בסוף, לפי הנזיפה שקיבל מהחיילת, כנראה שלא.

7.30  - נוסעים למחסום בית אמין,(1447) האמור להפתח ברבע לשמונה.  השלולית בדרך לשער קטנה הפעם, אפשר לעבור עם מכוניות. ליד השער מתגודדים כשלושים פועלים. כמה כלי רכב. השעה כבר 7.55.  השער סגור. הג'יפ עם החיילות כבר מחכה בצד השני, אבל הם אינם פותחים.

אחד הממתינים, קבלן,  אומר לנו, שמה שהם מבקשים זה שהשער ייפתח בחמש וחצי בבוקר. השער של עיזבת סלמן היה נפתח בשעה הזאת, אבל הוא סגור לגמרי עכשו. הוא כועס, כי יש לו פועלים שהוא משלם להם, לדבריו, 200 ש"ח ליום, ועכשו הם יושבים באפס מעשה. יש לו 70 דונם שדות של זעתר מעבר לגדר, ליד אורנית. לדבריו, שער 1419 היה נפתח בחמש וחצי, ועכשו הוא סגור לגמרי.

מחכים.

אחד הפועלים אומר לנו שאולי הם לא פותחים, כי הם רואים שאנחנו שם. אנחנו מתרחקות אל מקום שממנו לא יוכלו לראות אותנו, אבל עדיין לא פותחים. שוב מתלוננים בפנינו המקומיים על הביוב של שערי תקווה, על השלולית ועל ריח הביוב. מבקשים שנפעל לסילוק המיפגע. אילו היו יודעים כמה ניסינו...

ב-8.15 אנחנו מתקשרות למת"ק. מדברים עם נאאף, אחראי מחסומים. הוא אומר שיבדוק מה עם הגשש, ושלא נתקשר יותר כי אנחנו מציקות לו. שושי- מהבית- אומרת לו שזה התפקיד שלנו.

א. המקומי, מתקרב למכונית שלנו, ואומר שאולי הגשש נרדם בבסיס שלו. הוא צוחק ומתבדח, כי זה מה שנשאר לו לעשות...

ב-9.00 נפתח השער סוף סוף. אנחנו נוסעות הביתה.