ענאתא-שועפאט, קלנדיה

סיכום: בקלנדיה היה יום שקט. בעיסויה הכביש העולה מן הכפר נשלט על ידי משטרה צבאית שכוונה את התנועה ללא בדיקה נוספת. במחנה הפליטים שועפאט היה עולם אחר.

בהשוואה לא מייצגת לארתאח, היה מעבר מהיר וקל. רונית שלוותה אותנו (בפעם הראשונה שלנו בקלנדיה) אמרה שזה לא אופייני לימי ראשון ובכלל. אז כנראה לא נכנסו היום הרבה אנשים. וגם לא הקשו עליהם. בסביבות השעה ,6 התורים התארכו וגם פתחו לפי הצורך שרוול שלישי.

ב 6:17 נכנסנו לתור כדי לצאת מהמחסום ולקח לנו רבע שעה לעבור, כמו לפועלים שלצידינו. זאת חוויה שאין לנו במחסומי המרכז.

לא פנו אלינו בבעיות כלשהן.

משם נסענו לעיסוויה למחסום הכביש שליד תחנת הדלק באזור הגבעה הצרפתית. המחסום נשלט על ידי כמה שוטרים צבאיים שוויסתו את המכוניות משני הכיוונים לפי הצורך. לא ראינו שנערכות בדיקות פרטניות. משאית אחת שרצתה להעביר סחורה התבקשה לפנות לאחור ולהגיע דרך כניסה אחרת. מכיוון מעלה אדומים. לא שאלנו למה.

במבט כללי, זוהמה והזנחה ברמות קשות. מלא אשפה זרוקה בערימות לצידי המדרכות. מראה בלתי נסבל. מכוניות זוחלות לכיוון היציאה מהמחסום. אנשים מנסים לתפוס טרמפ העירה כדי להימנע מכניסה למחסום הרגלי. בחורה צעירה שפגשנו ביציאה מהמחסום אמרה שיש עומס ולא כדאי להיכנס פנימה, למרות זאת נכנסנו. הסתובבנו קצת בכניסה לעיר שגם היא היתה מאובקת ומוזנחת, בנייני קומות ולידם שאריות בנייה, שכידוע בנויים ללא אישורי בניה, וללא תכנון, וכל האי תכנון  מתוכנן בקפדנות.

בשעה 7:44 נכנסנו למחסום רגלי, היוצא מהמחנה. בתוך חלל הכניסה נדחקו כ-60-50 איש, אישה,ילד,ילדה, תינוקות, סטונדטים/יות, תלמידים, וכל אשר מתחיל את יומו וצריך לצאת מהשכונה לעיר.

זאת היתה חוויה ראשונית ומכוננת. כבר 15 שנה אנחנו חופרות מחסומים אבל (לפחות אני) מעולם לא עמדנו במחסום עצמו, עם הפלסטינים וחיכינו לכובש שיפתח את הקרוסלה.

בחדר יש שני פתחים המאפשרים יציאה דרך קרוסלות להמשך הבדיקה. רק קרוסלה אחת היתה פתוחה ונאמר על ידי הנמצאים כי השניה מעולם לא נפתחת.

הקרוסלה שמשרתת את היוצאים נפתחה פעם בהרבה דקות ליציאה של אדם אחד. כל הקהל הרב עמד בגוש אחד (ללא תור מוגדר) וחיכה בשקט, כל אחד לתורו. היה מדהים להיות בתוך התור הסבלני הזה. אף אחד לא מוחה ומצפצף. מדי פעם יוצא מישהו החוצה לעשן. ואם אתה יודע חשבון ויש לך מחשבון תוכל להבין שיש לך עוד כמה שעות טובות לעמוד כאן עד שתראה את האור.

אחרי 10 דקות עמידה כאשר התקדמנו מטר אחד לכיוון היציאה ונשארו עוד כ-6 בערך, התקשרתי למתק עוטף ירושלים (צביה, עמך הסליחה) ובקשתי מהחייל שענה, לבדוק למה הקצב כה איטי. אמר שיבדוק. אחרי עוד 10 דקות בהם התקדמנו מטר, שוב בררתי ואז אמר החייל שיש פיגוע בשער שכם ויש התראות חמות. שאלתי מה זה קשור לקצב...השאלות-תשובות הובילו לכך שאין בידו לעזור. בינתיים פתחנו שיחות עם העומדים לידינו: המעבר המתסכל והאיטי נמשך מאז תחילת המאורעות האחרונים. בעבר היה יותר מהיר. השקט של העומדים נמשך, כאילו זה חלק מהחיים,  מדרך הטבע. סטודנטים שהיו צריכים להיות ב 8 באוניברסיטה, ירקן שהיה צריך להיות בחנות, מורה שהיתה צריכה.., אמא עם תינוק ועוד שניים קטנים שהיתה בדרך ל..., ילדי בית ספר, וכל הזמן נכנסים עוד ועוד אנשים. והשליש תנועה של הקרוסלה ממשיכה בשלה. פעם בשתיים-שלוש דקות נדלק האור הירוק והמאושרים מנסים לסובב את הקרוסלה שלא תמיד נאותה אבל בסוף היא פולטת אותם, ואז התחילו לצאת שניים בתוך שליש קרוסלה והקצב קצת עלה. טוב, מקווה שהבננו את הרעיון. העמידה המתישה הזו היא מהות הכיבוש. אתה עומד ככה, ומתעצם בך זעם שאין יכולת להכיל. הפלסטיני שעמד לידי למד להכיל את זה לצערי.  הוא מחייך. רק אחת, اصيلة (גיזעית), התחילה לצעוק על צעירים שניסו להתפלח, אבל לכולם היה ברור שהיא צודקת ולא התפתחה מהומה. הכל נשאר בשלו. ואחרי שאתה עומד ועומד גם הזמן מאבד את המשמעות. אתה לא יודע אם זה דקה או שעה, או מה.

אחרי שעה ורבע של עמידה הגיע תורנו. אנלין ואני ועוד אשה נדחקנו לתוך שליש קרוסלה שפלטה אותנו לצד השני שבו היה חדר לבדיקת חפצים (המגנומטר לא פעל) וחלון של החיילים שצריך להציג בו תעודה ולבדוק את התיקים ושם תשאלו את החיילים מה יצא לי מהפה.