קלנדיה

קשה לראות המחסום (המטונף) ריק. הפחד ההדדי מנהל את חיי הפלשתינים וגם את החיילים.

כאשר הגענו בשעה 09:00 המקום היה ריק כמעט לחלוטין. מדי פעם שניים או שלושה אנשים עברו את השער. הבחנו באדם על כיסא גלגלים ליד השער ההומניטרי שאמר לנו כי הוא מחכה כבר חצי שעה. התקשרנו למת"ק וביקשנו שיזרזו את המעבר. בתוך כעשר דקות הגיע חייל ופתח את השער ההומניטרי.

אחד האנשים, דובר עברית רהוטה, שהגיע עם אשתו בדרכם לבקר את בתם הגרה בירושלים, סיפר כי האנשים מפחדים לעבור במחסום, מאחר והחיילים "יורים בקלות". האיש, מורה למתימטיקה במקצועו, בוגר אוניברסיטה, למד עברית באוניברסיטה ובעבודה בארץ. עכשיו הוא בפנסיה ויש לו מונית.  לאחרונה, כאשר נהג במונית, עצרו אותו חיילים והחלו לבדוק את הרכב. הוא התחיל לדבר עם החיילים ושאל אותם אם הם חושבים שיום אחד יהיה שלום. החיילים היו נבוכים ואמרו שאינם חושבים שיש סיכוי לשלום. הסכמנו עם איש שיחנו שהמצב "על הפנים". אשתו פחדה להתקרב אלינו בגלל - שאנחנו יהודיות.

09:20 ראינו כי סגרו שלוש כניסות פנימיות. זרם האנשים התגבר מעט, והתחיל להצטבר תור ליד הכניסות הפנימיות ובכניסה למחסום. התקשרנו שוב למת"ק והקצין התורן אמר שהוא בודק את העניין. איש אבטחה הגיע למקום. בתשובה לשאלתנו על סגירת הכניסות ענה לנו כי החיילים: "יצאו לכלכלה" והוסיף "למה אתן מצפות? איך נתנהג אליהם? אנשים פה לא צריכים יותר מדי יחס". לטענתו כמה ימים קודם לכן ירו עליו פלשתינים.

09:32 פתחו את כניסה 5 ולאחר מכן גם את 4 ו – 3.