ג'אלוד, בית אמין

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
תגיות: 
צופות ומדווחות: 
עליה ש', ויוי ק' ורעיה י' (מדווחת)
23/11/2015
|
בוקר

אנחנו הילדים של סתיו 2015
"אבא, אני צריך אותך, תלמד אותי איך להיות אופטימי". כך ספד אביעד דון לאביו יעקב מכפר עציון
"אין עבודה, אין חברה הכל מנופץ לרסיסים מה אני יכול להציע לילדי" כך אמר לנו ע' פלסטיני מבית אמין שליד שערי תקוה, שאין בהם שער ואין בהם תקוה.

בימים של פיגועים יומיומיים, שסופם אינו נראה באופק, יצאתי עם חברותי ממחסום Watch לשמוע ישירות מפה לאוזן מה אומרים הפלסטינים בשטח C על המצב. 
המיפגשים היו אקראיים, או נכנה אותם כ'מיפגשים על אם הדרך'.

ואלה מקצת הדברים אשר שמענו:
ס' פלסטיני בשנות הארבעים לחייו מהכפר ג'לוד: "כפי שראיתן יש לי משתלה, יש בה עצי פרי שונים. אני מנסה להתקיים ומצליח לשרוד. לשרוד. לא יותר. תראו את צינור המים החלוד משנות ה-60 , לא מאפשרים לנו להחליף אותו. כנהוג בשטח C. אסור לשנות כלום. אפילו בשטח ביתי". הוא מצביע על נירית ומוסיף: "למה להם יש כמות מיםinfo-icon לפי צרכיהם ואותנו מגבילים לכמות שאינה עונה על צרכינו? למה המים שלהם מטופלים ושלנו אינם ראויים לשתיה"? 
נכנסנו לביתו, החצר מקורה בענפי גפן. בבית פנימה דלות שלא ראיתי זה זמן ובו, מיטות ברזל (אצלנו קראו להן מיטות סוכנות) כמה מזרונים, שרותים שכניסתם מכוסה בוילון שידע ימים טובים מאלו ושטיח קטן לקיום התפילות. כרגע, הם מאמינים שרק הן תעזורנה. 

ר' בן 60. בעל מונית. גם הוא מג'לוד. מופיע עם המונית הריקה, נעצר ובא לשפוך את מררתו: "יש לי 8 ילדים, כדי לפרנס אותם וכדי לאפשר להן לימודים, עלי להרויח כ-10.000 ₪. במונית אני כמעט לא משתמש. אני פוחד מהמתנחלים לצאת לכביש 60 . בעבר פגעו בי ומאז אני פוחד. אז ממה אני מתפרנס? מעבודות מזדמנות בכפר. ברור שאינני מגיע לסכום המינימלי כדי לחיות. אז כך אני חי מיום ליום. אני נזכר לפני קצת יותר מ-20 שנה שעבדתי בישראל, התפרנסתי טוב, היינו הולכים לרקוד בתל אביב (מראה לנו בתנועות איך רקד) וחיינו. כפשוטה של המילה. והיום, מה יש לי להציע לילדי? ואתן שואלות מה היא תקוותי? לחיות ביחד. לחיות בשלום. זה הרבה"? 

 

בדרך אנו רואות ערמה של צמיגים. יורדות לראות מה הסיבה לקיומה של הערמה? אנו יורדות לראות, ומה אנו רואות? מקוה קטן של מים שמקורותיו גשמים, או שפכים מההתנחלות שערי תקוה, או שניהם גם יחד, וכדי להגיע למחסום, הפלסטינים נאלצים לעלות על צמיגים ולצעוד עליהם מעל השפכים כדי להגיע לצדו השני של המקוה.

להזכירכם, אנחנו בסיומה של 2015 .

 

אנו ממשיכות בנסיעה ומגיעות למעקה בצד הכביש. עוצרות. התמונה הנגלית לעינינו זרימת שופכין מהתנחלות שערי תקוה. מסביב זבובים ויתושים וריח עז ומחניק. 

ע' בן 34 מבית אמין: בעמדנו שם עוצרת מאחרינו מכונית ונהגה יורד ושואל אם אנחנו זקוקות לעזרה. השיחה מתפתחת. "על מה אתן מסתכלות? על זרימת השפכים משערי תקוה? אנחנו סובלים קשות מהביוב הזה. בלילה כשאנחנו שוכבים לישון הריח והמחנק מגיעים עד אלינו. למה אנחנו צריכים לשתות מים בכמות מוגבלת ובלתי מטוהרים בעוד שתושבי שערי תקוה נהנים מכמות מים מטוהרים וללא הגבלה? וילדי, האם לא מגיע להם לחיות כמו לילדי שערי תקוה? בואו, בואו, אלי הביתה ותשתו אתי קפה", הוא מפציר.
אנחנו מגיעות לביתו ומתיישבות בגזוזטרה שממנה רואים נוף קדומים שיד הכורת עוד לא עלתה עליו. מגיעים אחיו שהתחתן אתמול, אחר שחי באחת ממדינות המפרץ, ובתו הקטנה בת 5 . השיחה קולחת. "למדתי בנתניה תאורה. עבדתי כמה שנים בישראל עד שיום אחד אמרו לי שאני 'ממנוע' (מנוע). למה? אני נראה לכן מסוכן? 
אני לא יודע. בחייאת אללה אני לא יודע." וצוחק. "הרווחתי אז 8.000 ₪. מאז שאני ממנוע אני מגדל זעתר. 
אצלנו יש לזה ביקוש. אני מרויח 3.000 ₪ וחי בקושי. ממש בקושי". שוב מחייך. "תראו את הילדה שלי, האם זו לא סיבה לחייך? אבל מה יש לי להציע לילדי? מה הפלא שילדים ממורמרים יוצאים ועושים מה שעושים? למה לילדי שערי תקוה יש תקוה ולילדי אין". 
"ומה אני רוצה? לחיות אתכם בשלום, בלי מחסומים בלי להיות ממנוע. בדיוק כמו שחיים אצלכם. חיים במלוא מובן המילה 'חיים'.

וכך, בדרכנו הביתה, אני חושבת באמת, איזו תקוה יש לילדינו, יהודים כפלסטינים? האם החרב שתהיה מונפת תדיר, שראש הממשלה מציע לנו, היא תקווה לחיים? כי תקוה אין והזמירות בשני הצדדים חד הן, ומשמען, יאוש ועצב. 
כי זה מה שאנו מציעים לילדינו בסתיו 2015 .