דוח מח'ירבת אל חדידיה

10:00 ח'רבת אל-חדידיה

בצילומים ההריסות וביקור ארגוני הסיוע ההומניטריים

עוד לא הספקנו להסתכל כה וכה ולראות איפה שמים את יריעות הפלסטיק שהבאנו, ולהחליף מלים עם שתי מתנדבות EAPPI, שגרות ברגיל ביריחו אך בילו את הלילה עם משפחת אבו-סאקר, ומצאנו את עצמנו לוחצות ידיים למשלחת שכללה את כל הארגונים, המוסדות והיחידים שעסוקים בסיוע הומניטארי לקהילה הקטנה. בכותרת על הדף שחולק שם הם נקראים יחד, בתרגום חופשי – שותפות הומניטארית לסיוע בהגנתם של הפלסטינים בגדה המערבית (לרבות מזרח ירושלים) מפינוי כפוי. זוהי קואליציה שתומכת ב-90 קהילות, בעיקר בהתגייסות חירום מן הסוג שח'רבת אל-חדידיה נזקקה לה עכשיו אבל גם בקשר רצוף.

משרד אש"ף ברמאללה ארגן יום סיור לשותפות הזאת, לנציגי חמישה ארגוני סיוע, שתי שגרירויות זרות ומועצת טובאס עם אבו סאקר לשמוע יותר ולהשמיע, ואנחנו זכינו בסדנה מרתקת מן ההפקר.

בקרב הדוברים היתה הסכמה גורפת בכמה נקודות, שכדאי לדעת אותן: ברור בעיניהם שההריסות התכופות בבקעת הירדן הן חלק מהמהלך הרחב יותר של המשך הטיהור האתני. הם מדגישים שהמיזם הציוני הזה מצליח. לדוגמה, בח'רבת אל-חדידיה הידלדלה הקהילה מ-300 משפחות ב-67', ל-13 היום, והיא רק דוגמה אחת. עוד דיברו רבים מהדוברים על השחיקה הגורפת, אפילו למראית עין, של איזשהו שלטון חוק או התנהלות סדורה בכל שנוגע ליחסי הצבא עם התושבים בשטחי ההשתלטות. ושוב, אם ניקח לדוגמה את המקום בו התקיימה ההתכנסות, מתברר שאין בית שלא מרחף מעליו צו הריסה. עם זאת נכון גם שקיימים צווי ביניים שאינם מתירים את ההריסה עד לבירור בבית המשפט, אבל הצבא התעלם במעשיו מכל וכל מצווי הביניים הללו. זאת ועוד – אם פעם היו הקהילות מקבלות התראות בטרם הריסה, היום אין כל התראה, והן עשויות להתרחש בכל רגע ובלי שום יכולת של האוכלוסייה לצפות אותן. גם בהתערבות בית המשפט לא מדובר לעולם בביטול הצווים התלויים ועומדים אלא בעיכוב ההריסה בלבד. דיון נוסף צפוי להתקיים ב-7 בדצמבר. עוד הסכימו הדוברים על שחיקה גוברת בהעמדת הפנים כאילו קיימת מצד ישראל מחויבות כלשהי לתהליך, הידברות, שיחות או כל צורת מגע שתסדיר את מעמדה של האוכלוסייה בשטחי ההשתלטות ואת יחסיה עם הריבון הצבאי. הם אמרו למעשה שישראל עושה יותר ויותר לצאת מכל תהליך בונה, ושאין אופק פוליטי. כל הדוברים העידו על קשיים לערב רשויות ישראליות בסוגיות הללו, ועל התנכלות גוברת למאמצי הסיוע ופגיעה גוברת בציוד הסיוע שנתרם. עוד דובר במים שזורמים באדמות של הקהילות החיות בבקעה, אולם מוסטים לתוואי שמשמש רק את ההתנחלויות. התושבים נאלצים לקנות קוב מים ב-27 ₪, כשקודם לכיבוש, למרות שמספרם היה רב יותר, הסתדרו עם המים שבנמצא. הפעולה המיידית של הקואליציה היתה ארגון הספקת מים ומחסות ל-85 האנשים החיים במקום. בשלב הבא בכוונתם לדאוג למחסה גם לבעלי החיים (60% מהקהילה מוציאים לַחמם ממרעה).

שני הדוברים ממועצת טובאס, שהקהילה הזאת נמצאת בתחום השיפוט שלה, העלו על נס את עמידתה וביקשו לחזק אותה, ואמרו שהם עומדים בקשר עם האו"ם והאיחוד האירופי בניסיונות לרתום את העולם נגד הפרות החוק של ישראל באזור.

שתי הריסות מ-25 בנובמבר

מקרי ההרס האחרונים, שסוקרו בהרחבה על ידי החברות שהקדימו אותנו בח'ירבת אל-חדידיה (ראו דוחות קודמים) התרחשו כנראה בתגובה לשביל הכורכר שאבו סאקר ניסה לבנות כדי לאפשר ל-20 התלמידים החיים במקום להגיע לבית הספר גם בימי גשם. ההריסות התרחשו יום אחרי יום, כשביום השני החרים צה"ל את ציוד החירום שנתרם בידי ארגוני הסיוע, נשאר בשטח בלילה ולא אפשר לכסות את הילדים הישנים על האדמה החשופה במעט שנותר להתכסות בו. התיאור נשמע כמו סוג של התעללות לשמה.

אבל ראשיתה של היסטוריית ההריסות במקום ב-1997, ומאז הוא נהרס 13 פעמים, ובכל פעם שוקם וחוזר חלילה. זה אינו קשור להיעדר תהליך, כי גם בעיצומו, ב-2013, נהרסו בתים באזור. זאת ועוד – על פי תהליך אוסלו ב-1999 צריכים היו השטחים הכבושים להשתחרר, כמובן. מבחינת כל מי שהיה שם ברור שהשטח הזה, שבאזור C, אינו שונה מכל שאר שטחי הכיבוש.

אבו סאקר שבר את לבנו כשאמר בסוף דבריו שיש לשמור שהילדים לא יהפכו אלימים בעקבות החוויות הקשות שהם חווים.