ענאתא-שועפאט

7:15 מחסום מחנה פליטים שועפאט

בכיכר שמחוץ למחנה עומדים טרנזיטים של תחבורה ציבורית פלסטינית והתנועה ערה, אך אין פקקים ורק כמה נערים בוגרים יושבים ומחכים (לבני 16 ומעלה אסור לעבור את המחסום באוטובוסי התלמידים). זבל בכל מקום.

מגרש החניה של האוטובוסים  שופץ  ויש עכשיו כמה עמדות גישה (מעין תחנות) נפרדות ומדרכות בצדן, כך שהתלמידים יכולים לעלות בלי להתערבב עם תורים אחרים ולהסתכן בדריסה. אנחנו זוכות לתשומת לב מרובה מעורבת בפליאה: "אינתו יהודין?" שואלים אותנו תלמידי כיתה ז'. נראה שהמגע עם ישראלים מצטמצם לכוחות הביטחון. הם מספרים לנו על יריות מהפילבוקס, ועל הרבה פאודה. בזמן שאנחנו שם האוטובוסים האמורים לאסוף את התלמידים תקועים בפקק הכניסה למחנה, יחד עם אמבולנס של "הסהר האדום". הדבר קורה בעיקר בגלל שאנשים מנסים לעקוף בנתיב היציאה מהמחנה וחוסמים את  דרך הכניסה.

פקק התנועה מוביל מהמחנה למחסום ענק. אנשים צופרים בתסכול אבל המכוניות זזות לאט לאט. בערך 100 מטרים מהמחסום הוצב רמזור אדום וממנו ועד המחסום יש שטח סטרילי. המכוניות עוברות דרכו וַחדֶה וחדה עד לעמדת הבידוק (המפקד סיפר שעשו זאת כדי למנוע דריסה של החיילים הבודקים במחסום).

ג'מיל סנדוקה מתפנה לרגע כדי לספר לנו שהמצב ממש גרוע גם בבוקר וגם אחה"צ כשיוצאים וחוזרים מירושלים. אתמול התקיימה פגישה עם נציגי העירייה, מג"ב והמשטרה והבטיחו שישפרו את התנועה במחסום. "אבל אתן רואות ששום דבר לא משתנה", הוא אומר. אנחנו מקוות אתו שזה רק הפרש הפאזה בין ההחלטה להורדת ההוראות לשטח...

המחסום הרגלי סתום כליל. אנשים מספרים על תורים של שעתיים לפעמים, כך כל יום. רק עמדת בידוק אחת פתוחה ותור של עשרות אנשים מצטופף יחד – נשים (גם עם תינוקות), גברים, ילדים ונערים שלא הורשו לעבור באוטובוסי התלמידים. אנשים לחוצים – מאחרים לעבודה, ללימודים, לפגישות לסידורים – ולהזכירכם – כולם בעלי תעודות כחולות תושבי ירושלים. מדי פעם נשמעות צעקות ברמקול. המעבר בעמדת הבידוק היחידה אטי להפליא (כשאנחנו עוברות אחרי שלושת רבעי שעה אנו רואות שני חיילים בעמדה – אחד מתעסק עם הטלפון והשני בודק את התעודות בחוסר דחיפות בולט). צעירים עומדים בצד של פתח העמדה הריקה ומנענעים את הקרוסלה בחוסר מעש – אפשר לשער שגם ככה יכולה להתפתח תקרית אלימה. צעירים וצעירות לא מעטים מתייאשים וחוזרים למחנה (לא עוברים ללימודים). שוב פתח לאלימות.

מה שמוזר הוא שעמדת הבידוק השנייה לא הופעלה עדיין מאז הקמתה. מגנומטר יש שם, מכונת שיקוף אין, ומפקד המחסום טוען שאין לו כוח אדם (מה שמוזר, במחסום עומדים כ-8 מ"צ, מג"בניקים – כולל מילואמניקים – ומאבטחים ורובם לא בדיוק עסוקים...).

מרימות טלפונים לחמ"ל העוטף – מבטיחים להתקשר ולבדוק; למוקד ההומניטרי – מעבירים אותנו לחמ"ל העוטף. קצב המעבר מתגבר קצת, ובשיחה השנייה עם חמ"ל העוטף מעבירים אותנו לקצין התורן שהתעורר. כ' מבטיח לנסות לזרז את העניינים, ומסתבר שהוא קצת מצליח, התור מתחיל לזוז קצת מהר יותר, אך עדיין עשרות אנשים לחוצים לעבור. מתקשרות לרכזת ירושלים החדשה עיינה (מברוכ עליכ), והיא מבקשת דו"ח זריז ככל האפשר כדי להביא לידיעת כל הגורמים: ועדת המחסומים החדשה שלנו, חנה, בצלם, האגודה לזכויות האזרח.

כאמור, אחרי 50 דקות (ואחרי זירוזים רבים) אנחנו עוברות ומשוחחות עם מפקד המחסום ר' שעונה לנו בסבלנות. הוא מסביר את עניין שטח הכביש הסטרילי ופוטר את מה שקורה במחסום כקצת לחץ וחוסר בכוח אדם. אנחנו מצביעות על המג"בניקים חסרי המעש במחסום הרכבים, ושואלות למה אי אפשר לפתוח עוד עמדת בידוק (אפילו ידני) עם תגבורת ממחסום הרכבים. "אלה ההוראות וזה שיקול הדעת שלי".

לא שהוא האשם העיקרי – נראה לנו שמה שקורה במחסום שועאפט הוא הזנחה טוטלית של האוכלוסייה הירושלמית שנלכדה מאחורי הגדר בתוספת תרכיז רעיל של ענישה קולקטיבית על המפגעים שיצאו מהמחנה.

כמובן שהתפרעות האלימה הבאה כבר בדרך – לזה תורמת בהחלט גם ההתנהלות המזעזעת במחסום, שמתאפיינת בהתעלמות בוטה מצורכי התושבים. האם בג"צ יעזור?