זעתרה (צומת תפוח), חמרה (בקעות)

צופות: 
דפנה בנאי ועמוס גבירץ
18/11/2015
|
בוקר

 "כאשר הגייסות דורכים, אנשים זזים הצדה..." (אל"מ עינב "אימונים בשטחי אש בגדה המערבית הם אמצעי לצמצום מספר התושבים הפלסטינים בהם, וחלק חשוב במאבק בבנייה פלסטינית בלא היתרים. כך אמר באחרונה קצין בכיר בפיקוד מרכז של צה"ל בישיבה של ועדת משנה של ועדת החוץ והביטחון בכנסת לנושא איו"ש, שדנה ב"בנייה בלתי חוקית פלסטינית בשטחיC " ובדרכים לגרש תושבים פלסטינים מאזורים כמו שטחE1  שסופח למעלה אדומים, בקעת הירדן וסוסיא בדרום הר חברון. אל"מ עינב שלו, קצין אג"מ בפיקוד מרכז, טען בפני משתתפי הישיבה שהרצון לפעול נגד תופעת הבב"חים (בנייה בלתי חוקית) היא אחת הסיבות המרכזיות שצה"ל מגביר בתקופה האחרונה את האימונים בבקעת הירדן. אמירה זו סותרת את גרסת המדינה בהזדמנויות שונות, שהקצאת שטחי אש נועדה למטרות צבאיות בלבד (עמירה הס, הארץ 21.9.2014)

 

למעלה מ-50% משטח בקעת הירדן הוא שטח צבאי, ורוב השטח המוגדר צפון הבקעה הוא שטח אש. במרבית השטח העצום הזה לא מתקיימת כל פעילות צבאית. התיוג כשטח אש אינו משמש אלא כדי להחרים מכליות מיםinfo-icon, להרוס בתים ולהטיל קנסות דרקוניים על תושבי הבקעה כדי להמאיס עליהם את החיים במקום, יעברו לשטחי Aאו לארצות אחרות(סיכוי נמוך שיקבלו אותם). במהלך אימון גדול במאי השנה, כל תושבי ראס אל אחמר (ליד  כפר עטוף) ואל מאליח נאלצו לפנות את בתיהם במשך יומיים-שלושה ל 5-7 שעות בכל פעם.
הפעם הגדיל הצבא לעשות – החל מה-3.11 ועד סוף החודש (בינתיים) ובכל יום שני בשבוע על תושבי חומסה (ממזרח להתנחלות בקעות) לעזוב את בתיהם מהשעה 6.30 בבוקר עד לחצות לילה; בימי חמישי מ-6.00 בבוקר עד הצהריים. גם תושבי ראס אל אחמר ממערב לכביש אלון קיבלו צו דומה, אך לא פגשנו בהם כי הדרך למערב בקעת הירדן חסומה על ידי שעריםinfo-icon ומחסומים ותלי עפר.
ביקרנו אצל חרבי אבו-אל-כבאש בחומסה. זו קהילת רועים מסודרת ונקייה, ספונה בתוך נוף מדהים, 6 ק"מ דרומית מזרחית לבקעות. כ-50 מטר מהם יש משאבת מים גדולה ("בקעות 1") וחוטי חשמל עוברים בקרבת מקום, לא להם חלילה אלא רק ליהודים. 13 משפחות חיותinfo-icon כאן, מתוכם 60-70 ילדים. אתמול נולד הילד האחרון. ילדי חומסה לומדים בפרוש בית דג'ן, כ-10 ק"מ מהחיבור לכביש. אל הכפר מוביל שביל שאורכו 7 ק"מ , חלקו כורכר וחלקו חמרה. גשמי החורף הופכים את השביל לבלתי עביר ואז לוקחים את הילדים לבית ספר בטרקטור. עכשיו, לרגל צו הפינוי לוקחים את הילדים מוקדם כבר ב-5.00 בבוקר. אין מצב להפסיד לימודים. אבל עם הבחינות קשה, אין לילדים איפה ללמוד מחוץ לבית, ורבים נכשלים.

האם אנחנו, עטופים ומוגנים בבתינו, יכולים לתאר לעצמנו מה זה אומר להיות מגורש מהבית? לצאת מהבית לפני 6.30 בבוקר ולהיזרק בשטח המדברי של הבקעה עד חצות ליל? עם הילדים והתינוקות, הזקנים והחולים? ולחזור הביתה בחצות, בחשיכה מאיימת (תנים, שועלים, חזירי בר), עם פעוטות מנמנמים על הידיים, ולחזור על זה פעמיים בשבוע במשך חודש שלם (ואולי יותר). כמה מפחיד, כמה מתיש, כמה בעיות לוגיסטיות יש לפתור. מה עושים עם הצאן? (משאירים אותו בכפר, אבל איך מגוננים עליו שם) איך מטפלים בילד חולה באין קורת גג. מה לקחת? כמה לקחת? איפה מסתתרים מפני השמש, הגשם, הרוחות, מהקור הלילות. איך מביאים מים? בימים כתיקונם מביאים 3 פעמים ביום, אבל הדרך החוצה אסורה והצאן צמא. ומי ישמור על הרכוש שנותר מאחור ועל הצאן? אחד מהקבוצה יוצא לפני הגירוש לנקודת מפגש של השביל עם הכביש ושומר משם במשך יממה מפני גנבים. המקומות החלופיים הם בדרך כלל במערות בהרים ממזרח. מדליקים אש לבישול ולחימום.
וכך פעם ועוד פעם... ואם בוטל האימון, או שלא תוכנן כלל להתקיים מלכתחילה, למי איכפת? אף אחד לא מודיע לתושבים והם עוזבים שוב את הבית ויושבים ימים רבים במערות ולא נשמעת אף יריה ולא חולף לו אף טנק או ג'יפ צבאי, אך אוי לו למי שיעז להפר את הצו ויישאר בביתו, הוא מסתכן בהריסת הבית. כך היה ביום חמישי שעבר וכך היה ביום שני הזה. כלום. שום אימון באזור חומס (היה אימון בראס אל אחמר) רק גירוש של כ-100 איש ו-60 ילדים. כבר הרסו את בתיהם בעבר, פעמים רבות,  בפעם האחרונה באפריל 2013 , אז גם החרימו את כל מה שהיה להם. זרקו לזבל. הם מצאו חלק מרכושם במתחם האשפה של התנחלות רועי. משפחת אבו-אל-כבאש הגיעה לכאן מעתיר שבנגב ב- 1948. פליטי המלחמה ההיא, לנצח מגורשים על ידי בניהם ובני בניהם של ההם מ-48.

מחסומים:
9.30 צומת כפר חארס – 2 חיילים ברובים דרוכים בתחנת האוטובוס. בדרך חזרה שוב ראינו חיילים בצומת, וביניהם עשרות פלסטינים שזה עתה ירדו מהאוטובוס שהחזיר אותם מעמל יומם בישראל, מהלכים בחושך שפופים ויגעים, ובידם שקיות הניילון הנצחיות.

9.45- מחסום זעתרה (תפוח)אין חיילים במחסום אך ביציאה הדרומית של הכיכר 4 חיילים עומדים ובודקים מכונית פלסטינית. הנהג עומד בצד ו-3 גברים יושבים במושב האחורי של המכונית.

17.45  (מחסום זעתרה (תפוח)בדרכנו חזרה עמדו 3 שוטרי מג"ב במחסום ובדקו מכוניות הבאות משכם.

10.00 ו – 17.30 – מחסום גיתית (מעלה אפרים)לא היה מאויש בשעות שעברנו. במגדל התצפית כרגיל יש חיילים .

10.20- מחסום בקעות/חמרה  קבענו לפגוש כאן 3 פעילות של ה- EAPPI. התנועה עוברת עדיין רק במסלול אחד ולמרות שזו לא שעת עומס מחכים פלסטינים כ-10 דקות עד שיוכלו לעבור במחסום. חייל וחיילת הגיעו אלינו (ישבנו במכונית) לברר את זהותנו. "איך המחסום?" שאל החייל. התלוננו על המסלול הסגור והחייל טען שזה לא בטיחותי שיעברו בו משני הכיוונים. סיפרתי לו שעד לפני 6 חודשים פעלו פה 2 מסלולים וזה נחשב בטיחותי למדי וביקשתי רק שיחשוב על זה. הלכו.

יצאנו מהמכונית ועמדנו בצומת, הרחק מהמחסום. הגיעו חייל וחיילת אחרים לומר לנו שאסור לנו לעמוד שם. שזה לא בטיחותי (אלא מה?). שהם אחראים עלינו כי אנחנו בשטח "שלהם". ואז הסבירו לנו שפה (כיוון שכם) זה שטח כבוש ושם (כיוון הבקעה) זה ישראל וזה השטח שלהם. "עובדה – יש פה צבא ישראלי ויש פה יישובים ישראלים." ומייד הוסיפו שהם לא רוצים לדבר פוליטיקה והסתלקו.

אחד הנהגים שחיכו בתור למעבר קרא לי ונתן לי מפית נייר מלאת תמרים מתוקים .

לקחנו את מתנדבי ה-EAPPIלמקחול והסברנו להם על החסימות, על מניעת המים, על הריסות הבתים ועל הטיהור האתני העומד מאחורי כל זה. לעמוס היה הסבר מרתק על הסוג המיוחד של מלחמה שישראל מנהלת פה, מלחמה ללא הרוגים רבים, מתוחכמת, הדרגתית ומסוכנת פי כמה, משום שהיא מצליחה לזכות בתמיכתה של הקהילה הבינלאומית. והם לקחו אותנו יחד עם הנהג המקסים שלהם (שגם שימש לנו מתרגם) לחומסה.

17.10 - מחסום חמרה/ בקעות תורים ארוכים משתרכים לשני הכיוונים (ספרתי 15 מכוניות מצד מזרח). זמן המתנה, לדברי הנהגים, חצי שעה עד שעה. התנועה כאמור מתנהלת במסלול אחד והפלסטינים עוברים במסלול אחד, לסירוגין. מה שאמרו החיילים שבשעות העומס פותחים את המסלול השני, מתבררים כבדיה. ואולי שעה של המתנה אצל פלסטינים איננה נחשבת, שהרי הזמן של הפלסטינים הוא זול. צילצלתי למת"ק וגם למוקד ההומניטארי. אמרו שידברו עם החטיבה. אנחנו נאלצנו להמשיך בדרכנו מפאת החשיכה.