חשמונאים (ניעלין), מכבים (בית סירה)

צופות: 
אנלין קיש, מרים שיש (מצלמת), רונית דהאן-רמתי (מדווחת)
15/11/2015
|
בוקר

מחסום נעלין

ב-5:35 לערך הגענו למחסום נעלין, המכונה "מעבר חשמונאים". לאחר ההתנסות בשבוע שעבר וההיכרות עם המקום, הפעם עברנו את המחסום עם הרכב וחנינו בצד הדרך מעט אחריו. חצינו את הכביש ועמדנו לצד המקום שבו אנשים מדלגים מעל גדר הבטיחות ויורדים בשביל עפר לכיוון המחסום. בנקודה זו ממתינים להם דוכני מזון מעבר לגדר הבטיחות. גם למטה, בדרך המגיעה מנעלין, יש דוכנים.

היה תור ארוך למטה, שהגיע ממעבר הולכי הרגל כמעט עד הזרוע הצהובה. אבל ההתקדמות הייתה מהירה ומסודרת. סימנו לעצמנו אדם שלבש לבוש בולט, כדי לבדוק כמה זמן ייקח לו לעבור.

ראינו שבשולי הכביש יש תרמילים רבים, ותהינו אם היה אירוע כלשהו. שאלנו מישהו דובר עברית. הוא התעניין אצל הבחור שהכין כדורי פלאפל באחד הדוכנים. הוא שאל אותו אם היה ירי. הבחור השיב בבדיחות הדעת: ירינו טילים על תל אביב! אך לא ידע מה מקור התרמילים על הכביש. (ההסבר ניתן לנו אח"כ במחסום בית סירא, כמפורט להלן). בינתיים קשרנו שיחה עם האיש, ג'. הוא מבית סירא, עובד במודיעין עילית. הוא מפעיל כלי הנדסי כבד (סוג של שופל). במשך השבוע הוא משאיר את הכלי במודיעין עילית, אך בסופה"ש הוא לוקח אתו את הכלי הביתה, ואז עליו להיכנס ביום א' דרך מחסום נעלין. הכלי עובר ונבדק במחסום כלי הרכב (לא ראינו מי נהג בו) וג' הולך לעבור במחסום הולכי הרגל. קבענו להיפגש בצד הישראלי ולראות כמה זמן ייקח לו לעבור.

חזרנו לרכב, הסתובבנו ועברנו את המחסום. הכנו את עצמנו לכך שנידרש להציג תעודות ואולי ישאלו שאלות, כי מפעילי המחסום ראו אותנו. ראינו מישהו מהם צופה לעברנו, אך הם לא סימנו לנו להתקרב. ככל הנראה הבינו מי אנחנו, לאחר שפגשו בנו בשבוע שעבר. המעבר היה חלק. איחלנו בוקר טוב ובורכנו בנסיעה טובה, ללא שאלות וללא בדיקה. עברנו וחנינו בהמשך הדרך, אחרי הכיכר.

המקום המה אדם וכלי רכב. היו שהתלוננו בפנינו על המחסום ועל כך שיש ימים שלוקח הרבה זמן לעבור, אפילו שעה. כשהגענו למקום ממנו יוצאים העוברים הבחנו שהבחור שסימנו לנו כבר יושב בחוץ. לקח לו רבע שעה לכל היותר לעבור. חיכינו עד שהגיע ג'. לקח לו כ-25 דקות. בדרכנו לרכב פגשנו באנשים ששאלו על סילביה, והסברנו על המסמכים שיש לשלוח אליה כדי שנוכל לסייע בניסיון להסיר את המניעה. חזרנו לרכב ונסענו למחסום בית סירא.

 

מחסום בית סירא 

הגענו ב-6:30 לערך. חנינו לאורך הכביש, בכיוון מודיעין, וניגשנו לכיוון מחסום הולכי הרגל. בחניה פנו אלינו אנשים והתלוננו על כך שאין קרוסלה שמאפשרת לצאת מהחניה לכיוון ספא ובית ע'ור א-תחתא. לדבריהם הם יוצאים בצד של בית סירא ונאלצים לחצות את הכביש במקום מסוכן. גשר הולכי הרגל מעל הכביש אינו מסייע להם כי הוא מעביר אל תוך המחסום.

עוד פנו אלינו אנשים שביקשו להתלונן על המצב הקשה במחסום שועפאת (ענאתא). אחד סיפר שהוא יצא בארבע וחצי עם ילדיו מהבית, כדי להביא אותם לבית הספר. לוקח להם למעלה משעה לעבור במחסום, ואז הוא נוסע לבית הספר (הנמצא במרחק קצר ביותר, אך מעבר למחסום). מחכה שיפתחו, משאיר את הילדים הרבה לפני תחילת הלימודים וממהר לדרכו, כדי להגיע בזמן לאסוף אנשים כאן במחסום בית סירא. מדובר באדם שהינו בעל תעודת זהות כחולה, שכן מחנה הפליטים שועפאת נחשב לחלק מהתחום המוניציפלי של ירושלים, אך נמצא מעבר לגדר ההפרדה. לדבריו הסידור של מעבר הילדים בהסעות מאורגנות לבית הספר חל רק על אלה שלומדים בבתי הספר העירוניים. אך ילדים רבים לומדים כמו ילדיו בבתי ספר פרטיים, והם אינם יכולים לעבור בהסעות מאורגנות.

אחרי ששוחחנו עם האנשים הלכנו לאזור היציאה מן המחסום. התקדמנו עד הקרוסלה של היציאה, וגם צילמנו. לפתע נעצרה הקרוסלה, שבד"כ מאפשרת מעבר ללא הפרעה (זה אחרי שסיימו את הבידוק, והם בדרכם החוצה). בתחילה חשבנו שמישהו נדרש לחזור לעמדה, אך אז הסתבר שאנחנו היינו כנראה הסיבה לכך. לפתע הוקפנו באנשי המחסום החמושים ולבושים במדים (לא צבאיים): מי אתן, מה אתן עושות כאן, אסור לצלם, תנו את הטלפונים וכד'. בעוד אנו מנסות לברר מי הם ומה סמכותם הופיע אדם שלבוש אזרחי ועונד תג. הוא הציג את עצמו כאהרון, מנהל המעבר. בשבוע שעבר, כשביקרנו במקום עם חברתנו רחל ה', היא סיפרה לנו עליו ועל גישתו החיובית. לכן החלטנו לנהוג בגישה דומה. אמרנו שאנו ממחסום ווטש ושמענו עליו מחברותינו שנהגו להגיע למחסום זה בעבר. הבהרנו שלא ראינו כל שלט האוסר על הצילום.

אהרון אכן התגלה כאדם בעל גישה חיובית. הוא הורה לאנשיו לעזוב, ונשאר אתנו עם מאבטח אחד חמוש. הוא הסביר שזהו מתקן בטחוני, לקח אותנו מסביב והראה לנו את השלט  שמורה שאסור לצלם. הוא אמר שלא ייקח מאתנו את הטלפונים, אך הוא מבקש שנמחק את התמונות. אח"כ הסביר באריכות על הנעשה במחסום. מחסום זה פתוח מדי יום עד השעה 13:00. עוברים כ-2,300 עד 2,500 איש ביום. רובם בשעות הבוקר המוקדמות. מ-8 ואילך עוברים בעיקר בני משפחות של אסירים, שנוסעים לבקרם בבתי הכלא. הם מגיעים באוטובוסים למחסום, יורדים ועוברים ברגל, ואח"כ ממשיכים באוטובוסים שמחכים להם בצד הישראלי. הסעות אלה מאורגנות בידי הצלב האדום.

אהרון סיפר שהם רואים את תפקידם כנותני שירות לעוברים. המחסום מופעל ע"י חברה וכפוף למשרד הביטחון. הוא עצמו עובד משרד הביטחון. הוא מאוד גאה על כך שהמדינה השקיעה סכום נכבד בבניית גשר הולכי הרגל, כדי לשמור על בטיחות העוברים. לדבריו יש ירידה מהגשר אל מחוץ למחסום (שלא כפי שנאמר לנו ע"י הפלסטינים). גם בימים אלה, למרות המתיחות, השירות נמשך כסדרו. המעבר היחיד מאלו המתופעלים ע"י משרד הביטחון שנסגר, היה מעבר גלבוע (ג'למה), לאחר שהיו בו מספר ניסיונות דקירה. גם שם כבר פתחו מחדש.

כששאלנו על מספר העמדות ואופן המעבר, הציע שניכנס אתו לראות. נכנסנו. הוא הראה לנו שיש 4 עמדות בידוק. הוא הראה לנו מה רואים הבודקים במחשב, כאשר האיש שם את האצבע בקורא טביעות האצבע. אין כאן מכלאות כמו בקלנדיה או במקומות אחרים. יש קרוסלה לפני המגנוטמטרים (מכשירי השיקוף) ומשם ניגשים לעמדת הבידוק. לדבריו כאן אין הרמות קול ודיבור תוקפני, לא מצד העובדים וגם לא מצד הפלסטינים. לכן גם אין דחיפות ואין צורך במעבר הומניטרי. יש להם שעריםinfo-icon שמאפשרים מעבר של כיסא גלגלים, ולדבריו יש להם גם כיסא גלגלים במעבר, למקרה שמישהו יזדקק לכך. הוא אפילו הציע לכבדנו בכוס קפה, אך סירבנו.

אהרון גם הסביר לנו מה הם התרמילים שראינו על הכביש ליד מחסום נעלין. הראנו לו תרמיל אחד שהבאנו ולדבריו אלה כדורי סרק שמשמשים לתרגילים. לא היה ירי חי במחסום חשמונאים (נעלין) בימים האחרונים. למרות הכל הוא ביקש שלא נסתובב בין הפלסטינים, כי בימים אלה "אין לדעת". הם מעדיפים שלא ניגש עד הקרוסלה. הודינו לו ונפרדנו. עזבנו לקראת 7.