מסיק בכפר קירה

צופות: 
מיכל ר' וגליה ו' (מדווחת), ברכב פרטי
03/11/2015
|
בוקר

מסיק שני שלנו בקירה עם משפחתה של נ'. אחרי ההפסקה הכפויה עקב מזג האוויר הסוער בשבוע שעבר, הגענו ביום שלישי האחרון לחלקה נוספת של המשפחה בחלקו האחר של הכפר. הפעם "יום עבודה ארוך" – עבדנו עם כולם עד שכמעט החשיך, בסביבות חמש. הנוהל אותו נוהל: פורשים את היריעה, "חולבים" את העץ, מרוקנים את תנובתו לשק, ממשיכים לעץ הבא וחוזר חלילה. עבודה פיזית קשה ולכאורה מונוטונית למדי. ובכל זאת, מעבר לעזרה יש כאן גם קסם. מה סוד הקסם? אולי העבודה המשותפת באוויר הפתוח. מזור לנפש העירונית הצינית. שיעור מאלף בשיתוף פעולה, תזכורת לכוחות האדמה ולפלאי הצומח, וגם: המטע הקדמוני היפהפה (היה ויכוח בין הדוד לאחד האחים  בנוגע לגיל העצים – אחד אמר 300 שנה, האחר התעקש על אלף...), העמידה המפליאה על אופיו הייחודי של כל עץ: אחד עמוס אשכולות, אחר מנוקד זיתים בודדים זעיר פה זעיר שם; אחד דל עלווה, כמעט מושיט לנו את הזיתים לתוך היד, אחר צופן את היבול בסבך צפוף של עלים וענפים. והקול שמשמיעים הזיתים הנושרים ברכות על יריעת הברזנט – כמו תיפוף של טיפות הגשם הראשונות על גג יבש. גשםשל זיתים.

 

אבל מעל לכל - האווירה המשפחתית החמה והמלוכדת, אהבת האדם. הפסקות התה והקפה מתחת לעצים, במעגל משותף. אין מחיצות. מדברים ערביתinfo-icon, אנגלית, עברית. שפת הצחוק אוניברסלית. מהדורות החדשות נשארות מחוץ למעגל הזה, ולרגעים נדמה שבכלל אין "עולם" מעבר לגבולות המטע. רק אנחנו והזיתים ואחווה אנושית פשוטה.

 

התעקשו שנישאר לארוחת ערב, ובדרך לקחו אותנו לבית הבד החדש של הכפר בעיניים נוצצות מגאווה. המשפחות מגיעות עם השקים המלאים בזיתים שנמסקו בו ביום, ואלה הופכים מקץ שעה לשמן ירוק סמיך ועז טעם.

 

חזרנו עייפות ומאושרות, על שפתינו טעם השמן הטרי וטעם הידידוּת