ענאתא-שועפאת, עיסוויה

כללי: עוד בוקר קשה. החיילים והמג"בניקים מאמינים בכל ליבם שהם פועלים כדי לשמור על הביטחון, אך ההתנהלות בשטח מעוררת רושם שמדובר בענישה קולקטיבית אכזרית, שרק זורעת שנאה ותסכול. כולנו יודעים לאן רגשות אלה מובילים.

עיסאוויה, ליד הגבעה הצרפתית

כשהגענו, התארגנה שורה מסודרת של גברים בצד אחד של חסימת הבטונדות והמתינה. בצד השני עברו ילדים, נשים ומבוגרים ללא בדיקה. כשהחלה בדיקת הצעירים, הם הראו תעודת זהות והמשיכו הלאה. נראה שהחיילים הבודקים עייפו מפעולה זו ובהמשך כמעט כל מי שהגיע לחסימה עבר ללא בידוק.

שוב נכמר הלב למראהו של אדם מבוגר וחולה, מתקשה בהליכה בעליית הכביש, נתמך משני צדדיו בצעירים.

עיסאוויה, תחנת הדלק בכביש הישן למעלה אדומים

בטונדות חוסמות לחלוטין את המעבר לרכב, אך הולכי רגל עוברים ללא בידוק. כלי רכב עוברים דרך המגרש הסמוך לאחר בידוק. לא הבנו מי מורשה לעבור ומי לא.

אחד מהמג"בניקים פנה אלינו לשיחה. הוא נפגע שישתמע מדברנו שיש פגיעה בזכויות אדם, אף סיפר שהוא מקדים ברכת בוקר טוב למי שנראה לו סביר. ובעניין הכיבוש? טוב, על פי גרסתו כל מדינות העולם כבושות...

עיסאוויה, מול 'מצודת אדומים'

זוהי היציאה היחידה לרכב מעיסאוויה. החסימה מותירה נתיב יחיד לנכנסים וליוצאים. רוב הנכנסים אינם עוברים בידוק, ומנסים לתת להם עדיפות כדי שלא ייחסם הכביש הראשי. היוצאים נבדקים באיטיות, הבודקים אינם ממהרים לשום מקום. קשה היה לאמוד את אורך הפקק.

חנינו בצד שמאל, ליד חסימה נוספת בדרך עפר המובילה למקום שטיפת רכב. הבודקים עזבו את משמרתם ובאו לגרש אותנו, בנימוס טענו שאנחנו מפריעות. התקשינו להבין למי או למה. כששאלנו אם נוכל להזיז את הרכב ליד מכולת אשפה, נענינו שאסור כי אבני השפה מסומנות אדום לבן. נשארנו במקומנו והשתדלנו שלא לצחוק יותר מדי.

מחסום שועפאט

זוועה.

הגענו לקראת סיום הסעת התלמידים, שנראה כי התנהלה כסדרה. על אף השעה המאוחרת יחסית, קרוב ל-8, פקק אדיר של כלי רכב ניסה לצאת מהשכונה. מדי פעם התמרדו הנהגים והשמיעו צפירות ממושכות.

הבעיה העיקרית הייתה מעבר הולכי הרגל. שעה שלמה, 60 דקות, לקחת לנו לעבור. התור גלש אל מסלול ההליכה. אנשים עמדו צפופים, דחוקים ונמעכים זה אל זה. גברים ונשים ביחד, אימהות ועולליהן על זרועותיהן, ילדים בכל הגילים. כאן אין מעבר הומניטרי וכאן עושים הכול כדי שיהיה נורא. כשמגיעים לקרוסלה המיוחלת, עוברים אחד- אחד. מניחים חפצים על מכונת השיקוף (שאיננה עובדת), עוברים את המגנומטר ומושיטים תעודות לבדיקה, לא ממש מהירה. רק אז נפתחת הקרוסלה שוב. יש 3 חלונות, היו שם 4 חיילים, אבל בכל זאת, וואחד-וואחד.

על אף המחנק והדוחק, האווירה בתור הייתה רגועה, אנשים צחקו יחד. ההומור הפלסטיני הוא נשק שהכיבוש עדיין לא יכול לו. אחד אמר שזו חווארה החדשה, אחר הסביר לנו שלקחו להם את הכבוד.

בזמן שנדחקנו בתור, נשמע קול נפץ עז. לא יכולנו לראות מה קרה, אך דקות ספורות לאחר מכן ראינו 3 חיילים נכנסים למחסום מכיוון המחנה, כשאחד מהם נושא בגאון רובה בעל התקן לירי רימונים. אולי יש קשר בין הדברים.