ג'בע (ליל), קלנדיה

צופות: 
רוני המרמן ותמר פליישמן.
11/09/2015
|
אחה"צ

על הבנאליות של הכיבוש

 

לא ברור מי תמך במי, היא בו או הוא בה. גם לא ברור מי מהם חולה, היא או הוא. אולי שניהם.

אמרו: "צריכים לבית חולים".

אז נכון ש"צריכים לבית חולים" צריך להיות מספיק כדי להגיע לבית חולים, אבל מה שברור ונכון כשצריך, לא ברור ונכון  אם אתה פלסטיני.

אז אפילו שיצאו מהבית עם תעודות ותיק שבטח היו בו דברים ששמים בארונית שעל יד המיטה בבית החולים, ואפילו שבטח שהייתה לה או לו או להם מחלה שצריך לטפל בה, חזרו הביתה.

 

 

במגדל שצופה אל מחנה הפליטים חיילים.

גם כשאין ילדים שזורקים אבנים, ואין ילדים שלא זורקים אבנים, בעצם אין אף אחד, החיילים לפעמים יורים אל האין-אף-אחד הזה שניים או שלושה רימוני גז.

למה? – למה לא?

 

שרידי צמיגים שבערו וכבו, אבק שחור, פיח, בסיסי כדורי ספוג ותרמילי רימונים גז מספרים את סיפור המקום הזה.

 

 

היה טוב לדבר עם האנשים שבצד הזה והאחר של החומה.

עכשיו, כשהרחובות ריקים ובחנויות אין קונים, ולנהגי המוניות אין דורש, "לקח לי רק חמש דקות לנסוע מפה עד לרמאללה", סיפר נהג מונית, (ברגיל, אין מצב לעשות את הדרך הזאת בפחות מחצי שעה), כשמי שלא חייב  לא יוצא מהבית, ומי שכן יוצא, ומכיר ובוטח באדם שמולו, רוצה לדבר ושמח שמקשיבים לו, וזה חשוב.

שומעים על הרבה פחד, הרבה חשש, הרבה דאגה, הרבה סיפורים, הרבה כעס ועל הרבה מאד שנאה.

האוויר מדיף ריח של טרור, ריח של מוות.

האנשים מעבירים את הזמן בצפייה בסרטוני נערים וילדים מדממים ודוממים ונערות וילדות מדממות ודוממות, הנערים והילדים והנערות והילדות ש"נוטרלו" ודיממו ומתו.

וכולם, אבל ממש כולם, מדברים על הפגיעה במסגד אל-אקצה.

"אפילו אם היו הורסים את המוקטעה, אפילו אם היו מורידים לאבו-מאזן את הראש שלו, זה לא היה כל כך נורא כמו שאם נוגעים באל-אקצה"

איש לא מאמין (והאמת שגם אני לא) שהיהודים לא מנסים לפגוע במסגד ובריבונות המוסלמית בו.

 

 

אל מחסום הדרכים שמעל הכפר ג'בע הגיעו כוחות משטרה מתוגברים בחיילים,

הם הורו למוניות לעצור, בדקו תעודות, יצרו פקק והטילו דוחות. הרבה דוחות על אי חגירת חגורות בטיחות.

 

וכל זה ביום בו הודיע ממלא מקום מפכ"ל המשטרה ש"בגלל המצב" יועברו גם שוטרי התנועה (שברגיל הם שמחלקים דוחות) לתגבר את כוחות הביטחון במקומות המועדים למתקפות טרור.