קלנדיה

כבר כתבתי וסיפרתי על אחמד ממחנה הפליטים קלנדיה, שעצרו אותו לפני כמה שנים באשמה שזרק אבנים בהפגנה לציון יום הפתח, ושצילמתי אותו אוכל סנדוויץ' כשהוא מובל ע"י החיילים, ובאתי לבית המשפט בעופר כדי למסור לעורך הדין שייצג אותו את התמונות שמוכיחות את חפותו של אחמד, ושאז, אולי כי ידעו שצלמתי, החליפו את האשמה לזריקת בקת"ב כמה חודשים קודם לאירוע המעצר, ונטען שקצין זיהה אותו לפי החולצה שעליה מודפס המותג FOX.

עורך הדין הסכים לעסקת טיעון ואחמד ריצה 16 חדשי מאסר.

אז למה אני שוב מספרת על אחמד?

כי לפני שלושה ימים שוב עצרו אותו והוא שוב בעופר.

את אחמד לא יכולתי לצלם, אחמד לא פה, הוא בעופר.

זה שהיה אז נער עכשיו כבר גבר. לפני חודש נשא אחמד אישה ומלבדה הוא מפרנס גם את אמו שהתאלמנה מאביו שנרצח באינתיפאדה הראשונה: "חיילים ירו בו כשהלך ברחוב, פה במחנה".

אז צלמתי את הצילום שצלמתי את אחמד אחרי שיצא מעופר, צילום שתלוי על לוח שעל הקיר במקום שבו הוא עובד כשהוא לא בעופר.

-            -   -   -

היו בקלנדיה גם כמה חולים ששוחררו בבוקר מאשפוז מבתי חולים בגדה והגיעו למחסום ונכנסו למשרדים של המת"ק כדי לקבל אישור לנסוע הבית, לעזה, וכשכולם כבר יצאו עם האישור ופנו לדרכם נשארו שניים בלי אישור ובלי תעודת הזיהוי, מרים ואחמד.

"תבואו אחר כך", אמרו להם.

"אני מהבוקר פה מחכה, אני חולה, אין לי כוח, אני רוצה הביתה"אמרה מרים והדמעות זלגו מעצמן.

ואחמד?  - אחמד פחד. פחד לחזור למשרדים ופחד לא לחזור למשרדים. אחמד פחד פן... פחד להגיד ממה הוא פוחד.

וכשבמערכת הכריזה של המת"ק קראו למרים, האישה ניגבה את הדמעות, היטיבה את המטפחת שעל הראש, זקפה את הגב ונכנסה. אחרי כמה דקות יצאה כשעל פניה חיוך ובידה הנייר שאתו, ורק אתו, מותר לחזור הביתה, לעזה.

ואחמד? - גם לאחמד קראו. בצעד מהוסס הוא נכנס וכשיצא לא היה חיוך על הפנים ולא אישור ביד: "אמרו לי שיתקשרו אלי מחר, אולי לא מחר, אולי ביום אחר".

שיירה ארוכה של משוריינים צבאיים הביאה פמליה של "אנשים חשובים מאד".

הרכבים חנו בטור רוחבי חוסם, חיילים הוצבו כמגן אנושי, והאנשים, חלקם במדים וחלקם בלי, עלו לראש הגבעה שלאורך החומה, שם התנהל סיעור מוחות. בגלל המרחק אי אפשר היה לשמוע את המדובר אבל אפשר היה לראות את הידיים מונפות לעבר שטחי פלסטין.

הדרך של הצבא להתמודד עם הזעם והלהט של הצעירים בא-רם שזורקים אבנים על הדרך הראשית ועל רכבים צבאיים היא ענישה קיבוצית: הכניסה לא-רם נחסמה בבטונדות,

טווח האבנים אמנם התרחק מהחיילים ומהכביש אבל טווח הכדורים נשאר בעינו.

בעמדה שמול שער הכניסה החסום עמדו חיילים חמושים ודרוכים.

ותושבי א-רם שעליהם לא חשבו כשסגרו את הכניסה, אולי דווקא כן חשבו, הם נאלצים לכתת רגליהם בשדה בור בין קוצים ואבנים כדי להגיע לדרך הראשית בלי להיכלא לקו האבנים והאש.