קלנדיה

צופות: 
תמר פליישמן
06/09/2015
|
אחה"צ

מכר שאף פעם לא היה ביקש שאספר לו על השגרה בקלנדיה, ואני שכן הייתי לא סיפרתי.

על מה לספר למי שלא היה ולמי שכן?

 

על קיר ההנצחה שהולך ומתמלא בדיוקנאות בני מחנה הפליטים הרצוחים, הקיר שאורכו לא יכיל את כולם ושעומק אין בו כדי לקלוט את מלוא הצער והכאב?

 

 

 

 

 

או לספר על צוותי הרפואה שמטלטלים חולים בין אלונקות ואמבולנסים בדרך לאשפוז בנוהל שמתבצע תמיד באותה דרך ותמיד על פי אותם כללים ובצל אותם רובים?

הרי מה שמייחד את הפרט מהכלל אלו פניו של החולה ושמו וסוג מחלתו, כמו האיש מטול-כרם שהגיע כשהוא מחובר למד-דופק פן יחדל הדופק מלהלום ומיכל חמצן לצדו פן יאזל האוויר מראותיו, "הלב שלו במצב קריטי וצריך מהר-מהר להביא אותו לבי"ח מוקסד" אמר איש הצוות הרפואי, אבל המהר-מהר השתהה.

כי במקום הזה שעל השגרה שבו ביקש המכר שאספר, קיום נהלים קודם לחייו של אדם.

 

 

 

ואולי השגרה הם הילדים הקטנים יותר והקטנים פחות שמשחילים את גופם הצנום בין דבוקת הרכבים בפקק הנצחי שבפתח המחסום, מנגבים במטלית לחה/מזוהמת את שמשת החלון הקדמי ומושיטים לעבר הנהג יד דקה כדי שיטיל לתוכה כמה שקלים? או האחרים, חבריהם, שמתדפקים על חלונות הצד של אותם רכבים ומציעים למכירה מכל הבא ליד?

 

אולי השגרה הם אנשי המנהל מבית-אל ששוב, בפעם המי זוכר כמה, הרסו את דוכן הפירות של עבדאללה תמימי?

 

 

 

או שיחות החולין של ועם האנשים ומשפטים כמו:

-          " אצלנו האנשים יותר טובים, לא כמו אלו ששרפו את המשפחה בדומא, איש שלנו מחברון לקח לבית שלו את מי שהלכו לאיבוד, שמר עליהם וגם נתן להם מיםinfo-icon..."

-         

-          "מה שקרה בחברון נראה לי מוזר, לא הבנתי איך זה שהם מתנחלים ואין להם רובים

..."

 

אז זהו, אני אין לי תשובה, לא בגלל שאני לא רוצה לתת, בגלל שאני לא יודעת מה לתת.