בקעת הירדן - סיור בין המאהלים עד כפר עקבה

לאור קריאתה הנרגשת של דפנה בנאי לתמוך באנשי בקעת הירדן שהמנהל האזרחי הורס את בתיהם, יצאנו הבוקר לחזות במו עינינו בתוצאות מעשיהם של "הישראלים שסובלים מאנושיות חלשה", כפי שמצטטת עמירה הס (מפי פלסטיני שמול עיניו הרסו את ביתו(.

בשעות הבוקר (8.30) כשהטמפרטורות רק מתחילות לעלות מתגלה למי שיורד ממעלה אפרים לבקעה נוף קדומים שמשרה עליך אווירה של "איזה עולם מפואר נברא כאן"
עוד מעט והתחושות האלו ייעלמו."

האוטו דוהר על הכביש השומם וחולף על פני מחסומים בלתי מאוישים. פה ושם אנחנו מבחינים במאהלים מוכרים לנו מפעמים קודמות : ח'אלת מקחול, המאהל של משפחת חדידיה, של אבו סאקר.

אנחנו מגיעים למאהל של משפחת דראגמה, ידידים ותיקים של יעקב מנור, שלא מפסיקים לדבר בשבחה של דפנה. שם מחכה לנו מ', צעיר נאה, משכיל, חכם וצנוע שמדבר עברית טובה.

באוהל המשפחה האב מספר שסבו נולד כאן בתחילת המאה הקודמת, וכשנאלץ להתגייס לצבא הטורקי הוא ברח לירדן אך חזר כשהאנגלים הגיעו. האב אומר: היו פה הרבה כובשים: הטורקים, האנגלים, הירדנים ועכשיו הישראלים – כולם הלכו ורק אנחנו, הבדואים, נשארנו במקום, לא ברחנו ולא נזוז מפה... יש להם קושאן על האדמה עוד מהתקופה הירדנית ולכן לא הורסים להם את האוהלים.
אני חושבת: איך אפשר לשאת כל היום את החום הנורא באוהל?
האב מוסיף כי המנהל האזרחי לא מרשה לשתול עצים ליד האוהל. אם הם שותלים הצבא בא ועוקר. לכן אין טיפת צל בקרבת האוהלים. אנחנו מדברים על הנפלים והתחמושת שהצבא משאיר אחריו, מה שגובה כל שנה קורבנות אדם. המארחים אומרים שהם לא מבינים מדוע הצבא משאיר את התחמושת בשטח? האם נעז לומר בקול רם את התשובה לכך, שחיי ילדים פלסטינים לא נחשבים בעיני מדינת ישראל וחיילי צהל?

אנחנו נוסעים עם מ' לכיוון מחסום תיאסיר. בדרך הוא מספר איך כמעט מדי יום הצבא מפנה תושבים מהאוהלים כאשר הוא רוצה להתאמן באש חיה. איך האנשים והצאן מגורשים מהאהלים והסככות כשמכריזים על אזור מגוריהם  כ"שטח אש".

אני חושבת: איך אפשר לשאת את החום הנורא הזה מחוץ לאוהל?

הגענו למאהל בדיר אל מאלח. הדרך אליהם משובשת ואנחנו משאירים את הרכב ויורדים למטה כמה מאות מטרים. החום מעיק נורא. אנחנו פוגשים את מוחמד (בצילום), בחור בן 20, שמספר כי ביום רביעי בשעה 4 בבוקר הופיעו 2 בולדוזרים והרבה חיילים בג'יפים והרסו את 6 האוהלים שבהם גרה כל המשפחה  - הוא ואשתו ושני ילדיהם, אמו ועוד שלושה אחים שלו. הם גם הרסו את הסככות של הצאן  (כ-150 ראש). ראינו את הכבשים והעזים מתרוצצים לחפש לעצמם קצת צל שאיננו. הכול נראה נורא ואיום (בצילום).      

ואני חושבת: האם באמת לאנשים שיושבים בתוך הבולדוזרים אין ניצוץ אנושי? נגד מי הם נאבקים כאן? בנוף הצחיח הזה, למי יש לב להרוס את הבית העלוב של האנשים היחידים בעולם שמסוגלים לחיות בתנאים האלו?

אנחנו עולים שפופים לעבר האוטו. העלייה מייגעת מאוד אבל הבושה רבה עוד יותר.

מ' ומוחמד מספרים לנו על נער אחד שנפצע לפני כשבוע במקום הזה מנפל שהצבא השאיר בשטח. הוא נכווה בכל חלקי גופו ושוכב בתל השומר, אבל בבית החולים לא מוכנים לנתח אותו כי הניתוח עולה 40,000 ₪ וישראל מתנערת מאחריותה לפציעתו של הנער, למרות שיש עדים שמעידים על כך שנפצע מהנפל צבאי.

נורא, איך אוכל לעזור לו?

בדרך לכיוון תיאסיר אנחנו רואים עוד שני אתרים בהם התבצע הרס של מבנים של בעלי חיים, אולם האנשים החיים שם אינם בקרבת מקום.

במשך כל הנסיעה יעקב מנור מחשב כמה כסף עליו לגייס (מתרומות) כדי לעזור לאנשים שפגשנו להקים מחדש את האוהלים וסככות הצאן.

אני חושבת: לאדם אחד יש טונות של אנושיות ולאחרים אין אפילו ניצוץ אחד קטן.

במחסום תיאסיר עוצר אותנו חייל מילואים כחול עיניים. הוא שואל אותנו לאן אנו נוסעים, אנחנו עונים לו, הוא שואל בעניין אם אנחנו מכירים את הדרך, אנחנו אומרים שכן. נראה שהוא לא ממש מכיר את הסביבה, אבל לא מציק לנו ומאפשר לנו לנסוע הלאה.

הנוף הצמחי בדרך המטפסת לכיוון הכפר עקבה משתנה. האזור כבר אינו צחיח, והגבעות ולאורך הכביש הקרקע מכוסה שיחי אלת המסטיק, עצי חרוב, זית, שקד, הצבע הירוק שובה את הלב.

הגענו לכפר עקבה. אכן כפר יפה להפליא, כפי שציינה דפנה. קרין לא מפסיק לצלם. הכול מסודר, נקי, קירות הבתים מקושטים בציורים צבעוניים ומסביב לבתים גינות נוי. תענוג לטייל כאן. במועצה המסודרת והמאובזרת במחשבים רבים פגשנו את מוכתר הכפר סאמי צאדק. יושב בכיסא גלגלים לאחר שלפני יותר מ-20 שנה חייל ירה בו מטווח קצר וטען אחר כך שלא ראה אותו. סאמי בטוח שהחייל ראה אותו. יש לו גם כדור ליד הלב. הוא איש נמרץ שהצליח לגייס אנשים מכל העולם כדי שיתרמו ויסייעו לכפר ולאנשיו. הוא נראה מאוד מרוצה מהישגיו אך לא מבין מדוע המינהל האזרחי שולח את הבולדוזרים להרוס את המבנים בכפר. הוא מודע לכך שכל בתי הכפר הם על שטח Cוכמעט לכל בתי הכפר הוצאו צווי הריסה, אבל לא מפסיק לשאול: מדוע הם עושים זאת?                                                        
הוא אומר: אנחנו אנשים של שלום אף ילד לא זורק פה אבנים, אנשים כאן לא מתנכלים לחיילים – ובכל זאת הם הרסו 5 מבנים של צאן ותרנגולות ו-2 מבנים בשולי הכפר של בני אדם. הוא מספר שאחרי שהם הרסו את המבנים החיילים עלו על הבולדוזרים צוחקים ואמרו: האמריקאים נ תנו לנו את הבולדוזרים האלה כדי שנהרוס את הבתים היפים שבניתם בזכות הכסף שאמריקה נתנה לכם!!!  
וזו האמת המרה: מדינות אירופה וארה"ב מצד אחד עוזרות לכפרים הפלשתינים ומצד שני נותנות את הנשק ואת הממון לרכוש נשק שצהל עושה בו שימוש כנגד הפלשתינים.

חזרנו למרכז בשעה 16.30. הבטחתי לעצמי לחזור עוד ועוד לבקעה כדי לפגוש את האנשים המדהימים שגרים שם ולראות את מראות הנוף המיוחדים שלה.