בקעת הירדן, ביקור אצל משפחות שבתיהן נהרסו בידי הצבא

צופות: 
צביה שפירא, נורית פופר, דפנה בנאי
10/09/2015
|
בוקר

צילומים
1. הריסות בפסאיל באוגוסט 28, 2015

2. מאז ההריסות חיים בצל העץ

3. אחמד, 10 חודשים, בחוץ!

4. חודייפה קשור לעץ שלא יתרחק אל השמש

 

ב 18.8.2015 צה"ל הרס את מגוריהם של 6 משפחות בפסאיל והותיר עשרות נפשות, הרוב ילדים ותינוקות, חשופים לשמש אכזרית של אוגוסט, לחום בשיאו, הרבה מעל 40 מעלות. מסך האובך האפור שירד על כל הארץ, לא עשה הרבה רושם על תושביה הפלסטינים של בקעת הירדן החרבה, הצהובה. מאז הרסו הבולדוזרים את בתיהם הם חיים בין השברים והשיירים, מוטות ברזל מעוקמים וניילונים קרועים – שהיו ביתומחסה. הם חיים בחוץ, בחום הנורא, מצטופפים בצל 3-4 עצים עמידים בפני השמש, וממילא נושמים אבק כל הקיץ. בפסאיל האובך הוא לא הדרמה הגדולה, מה זה אובך קטן לעומת אובדן הבית (שוב) וההגנה מפני מזג האוויר הנורא ומחיות המדבר. ומה אחרי האובך? כשיבואו הגשמים והרוחות בעוד חודש חודשיים איך נגן על אחמד בן 10 החודשים, ואם נבנה מגן – מתי יבואו שוב הבולדוזרים ומפעיליהם האדישים לסבל האנושי, ויכתשו שוב?
איזה שטן ישב במשרדו הממוזג בכורסה נוחה וסימן במפה: כאן וכאן וכאן – להרוס! בנייה לא חוקית! מאז 1967 לא מנפיקים אישורי בנייה והכל לא חוקי, לא כל שכן האוהלים והפחונים של הפלאחים אלה, שכבר גורשו כל כך הרבה פעמים מביתם- מעין ג'די ומנועיימה , מאל עוג'ה ומעין אל סולטן. הם ועדרי הכבשים שלהם. ולא נותרה להם אלא פיסת האדמה הלוהטת וזרועת האבנים להטות עליה אוהלים ופחונים, בלב עיירה פלסטיניתרחוקה מכל התנחלות ששואפת להתרחב, או שטח אימונים של צבא הכיבוש. זו אדמה שאיש אינו רוצה בה מלבד אלה שאין להם כלום ואין להם לאן ללכת. אך חמדני האדמה המרושעים לא יניחו להם עד שיגרשו ויטהרו את האזור מתושביו הלא-יהודים.

 

8.00 מחסום גיתית (מעלה אפרים)מאויש ב-2 חיילים שמנפנפים לנו בידידות בעברנו. אולי לא ידעו מי אנחנו.

 

בפסאיל אנו מוצאות את הג'רעם כלתה הודא ונכדה הקטן אחמד, מתחת לעץ הפיקוססביבו הם מתגוררים מוקפים במטלטלים שנותרו לפליטה, מקרר הרוס, כלי בית ומטבח והרבה ניילונים, צינורות ואבנים. מזרונים פרושים על האדמה ומאוורר ישן מכוון אליהם. חוט חשמל ארוך מוביל ממנו עד לעמודי החשמל שעל הדרך הראשית. החוט חובר מחדש במקומות שוניםשנחתכו על ידי הבולדוזרים. הג'ר מספרת שביתם נהרס בטעות, יש להם צו מניעה של בית המשפט הישראלי. אז טעו. למה מה קרה ? בסך הכל כ-10 איש, כולל ילדים ותינוקות נותרו חסרי בית. אף אחד לא ידיר שינה מעיניו בגללם.

הג'ר אישה מדהימה, עדינה, גאה. בשום אופן לא מוכנה לקבל מאיתנו עזרה כספית. גם הבגדים שהבאנו הביכו אותה, והיא הסתלקה מהמקום כשכלתה לקחה אותם. למרות החום והאובך, נעים לשבת איתה ועם כלתה תחת הפיקוס, ללא נוכחות גברים שתמיד משתלטים על השיח. סיפרה שבנובמבר הרסו את ביתה ולפני שנתיים גם. במחזוריות קבועה אך תמיד בעת לא צפויה, עולה הכורת על ביתם של תושבי פסאיל אל ווסטה.

נכנסנו פנימה לתוך פסאיל אל ווסטה והגענו לפחון מטופח שלידו ערימת פח מקומט וצינורות, כלי בית, וטלוויזיה שבורה. את פנינו קיבלה נאדה, שהזמינה אותנו לביתה הזמני, חדר ומטבח מצוחצחים ומטופחים. היא בת 36, אם ל-8 ילדים בגיל שנה עד 16. ביתה של נאדה נהרס גם הוא ב-18.8ומאז הם נותרו ללא קורת גג. גיסה, נשוי + ילד אחד, עבר לגור בנועימה ונתן להם זמנית את הפחון שלו. יותר קל להם, כמשפחה קטנה, לעבור למקום אחר. "אנחנו לא רוצים משהו גדול," אומרת נאדה, "רק מקום לחיות בו". לפני שנתיים הרסו את גם כן את ביתה.
הם הגיעו לפסאיל לפני 4 שנים, לאחר שהרסו את ביתם בנועימה שוב ושוב."שאלנו את ההורסים – לאן אתם רוצים שנלך? רק תגידו לנו איפה נשב – ואנחנו נלך לשם, רק תנו לנו לחיות !!!" כל כך מרושע ואכזרילשבור ולהרוס את חייהם של האנשים הללו שכלשאיפתם בחיים מסתכמת במילה אחת – לחיות!!,

ילדות יפהפיות יש לנאדה. הן מגיעות מביה"ס בשעה 11 (שיחררו מוקדם בגלל החום וקשיי הנשימהבגלל האובך) בתלבושת אחידה מבהיקה ומעומלנת. מייד רצות למטבח והחליפו בגדים, שיישארו נקיים למחר.לנאדה גם ילד בן 14 עם פגיעה מוחית וגופנית אחרת והוא מרותק לכיסא גלגלים. הוא במוסד באל עזריה שבירושלים. בחג ילכו לבקר אותו. 300 ₪ לחודש עולה להם אחזקתו שם, הון! אך בבית אין תנאים לגדל אותו. כשנתנו לה בגדים לילדים אמרה"הבגדים לא חשובים. אני מרגישה שאתם חשים את הכאב שלי ומשתתפים איתי – זה מה שחשוב!!"  היא אכן מאוד התרגשה מהסולידאריות שהביע הביקור שלנו וגם מהחברה.

כל הנשים שם מאוד מבודדות. אין קשרים בין החמולות השונות, והבעלים נוסעים לעבודה בהתנחלויות או ביריחו. הן לבדן ובשום אופן לא עוזבות את הבית. אפילו לא לקניות בכפר פסאיל תחתא. רק בחג תלך הג'ר עם בעלה לבקר את הוריה ואת סבה במחנה הפליטים עין אל סולטן ביריחו. ונאדה תבקר את הוריה בנועימה.כולם מגורשים ממקום מושבם, אם בישראל של 48, ואם מיישובים אחרים בשטחים הכבושים. הם נזרקים ממקום למקום ובכל מקום אסור להם לשהות, בכל מקום הורסים להם.איפה יחיו ?

 

ביקור תנחומים בביתה של ריהם דוואבשה בדומא

אין זו הפעם הראשונה שאני שואלת את עצמי, מאין תעצומות הנפש והכוח לקבל נשים כמונו, ישראליות, יהודיות, בכזה מאור פנים אחרי רצח אכזרי כל כך של משפחה בשנתה? הרבה פעמים אני שומעת את ההשוואה למשפחת פוגל מאיתמר, ואני תוהה אם משלחת של ערבים מחווארה, שוחרי שלום ככל שיהיו היתה מגיעה לשבעה באיתמר – האם היו נותנים להם בכלל להיכנס להתנחלות ? עוד בדרך לבית המשפחה (התכנסו בבית הדוד) אנשים שמחו להורות לנו את הדרך, וגם הילדים שעל פניהם חלפנו, ושלא ידעו שפנינו להזדהות עם המשפחה, הביטו ביהודיות בסקרנות אבל לא בעוינות. וזה לא נתפס. בכפר הזה ביצעו אנשים מבני עמי רצח מזעזע - אין כעס? אין תאוות נקם? אין "מוות ליהודים" באשר הם?

הגענו ונכנסנו לבית הדוד (בדרך ראינו את בית המשפחה השרוף, ואנשים באים ויוצאים ממנו. לא רצינו להיכנס). הנשים ישבו להתאבל, חלקן על מזרון על הארץעם סבתה של הנרצחת ודודות שונות. לאט לאט הגיעו עוד ועוד נשים עד שהחדר התמלא. לדעתי, רבות הגיעו לראות את היהודיות שבאו להביע תנחומים וסולידאריות. מאוד התרגשו מנוכחותנו. אמה של ריהם התיישבה לידי, לקחה את ידי בידה ולא עזבה. לא ידעתי איך להתמודד עם החיבה שלה. ללא מילים פניה הביעו את הכאב של אם וסבתא שאיבדה את יקיריה וליבי יצא אליה. אבל המילים מיאנו לצאת. בעיקר שתקנו.אחרי שעה של רגשות קשים וגם מבוכה פרשנו, למרות מחאות מהנשים, שהפצירו בנו להישאר עוד קצת.
הן הרבו, אגב, להזכיר באהבה את הדס(חברתנו שליוותה את המשפחה בבית החולים.
ביציאה מהכפר ראינו שורת עצי זית שרופים. מתנחלים? או סתם סיגריה בוערת?