הגיהנום הוא כאן !!! בבקעת הירדן!

צופות: 
עמוס גבירץ ודפנה בנאי (מדווחת ומצלמת)
16/08/2015
|
בוקר

צילומים:
1. הריסות הדיר של פ. מוסעד
2. הריסות הבית של מחמוד בחומסה 10.8

3. האהלים החלופיים שבנה מוחמד, אל מליח 16.8

 

 

הגיהנום הוא כאן !!! בבקעת הירדן! האש המלהטת באוויר (48 מעלות שפוצצו לי את המוח) איננה אלא רקע הולם לגיהנום הכיבוש. לרוע שאין כמותו בכל פינה אליה הגענו. גיהנום שכולו מעשי ידי אדם, יהודי, כובש, רשע. בלתי נתפס הרוע הזה, ללא גבולות, ללא חמלה. האכזריות ברמיסת חייהם של  בני אדם תמימים, החיים בשקט את חייהם העלובים, מגדלים את צאנם האומלל בתנאים שגם בלי הכיבושקשה לתפוס איך אפשר לשרוד אותם. ואז מתנפל עליהם הכובש האכזר בכל אונו, להשחית, להרוס, להחרים את טיפת המים האחרונה, לגזול את הפרות השדופות להחרידכדי שיאלצו לפדות אותם בקנסות של אלפי שקלים! ממי הם גוזלים? על מי הם מפילים קנסות בלתי אפשריים? על מי שאין לו למחייתו, שחי מאורז ועדשים ובמקרה הטוב גם קצת חומוס. לא נותן לכבוש דרך להוביל בה את ילדי ח'דידיה לבית הספר ולא נותן לזובעה הזקן לסתום את הבור שנפער בשביל הגישה היחיד לביתו שעל ראש ההר,כדי שאמבולנס יוכל לקחת אותו לבית החולים ?

אני לא זוכרת מתי , בכל שנותי במחסוםwatch, חזרתי עם כאב וכעס כאלה. עם בושה כזו. עם גועל כזה מארצי מולדתי, מ"בנינו" החיילים, שמבצעים פקודות כאלה ועודישנים טוב בלילה - זה באמת לא מזיז להם. זה בעצם לא מזיז לאף אחד !אין אין טיפת חמלה!!

אני יודעת – זה הטיהור האתני, השאיפה לגרש את הפלסטינים ובעיקר לסלק את המוחלשים שבהם, ה"שקופים", כדי לספח את הבקעה. כל הסיבות ידועות ובכל זאת, אין שום  קווים אדומים? אני יודעת שתאוות העוד-ועוד אדמה מעבירה את מדינת ישראל על דעתה, אבלאיך משאירים ילדים, זקנים וכבשים בשמש, ב 48 מעלות? איך מחרימים להם מכליות מיםinfo-icon? איך מונעים מבני אדם גישה לביתם ומילדים לבית ספר? איפה אמנת ג'נבה הרביעית ? איפה מגילת זכויות האדם?

והכי עצוב היה לראות שזה עובד. ח'אלת מקחול, לפני שנה וחצי כשהרסו שם מבני מגורים בפעם הראשונה, היו שם 11 משפחות. היום נותרו 5 משפחות בלבד ובים האהלים שטחים ריקים וצהובים היכן שחיו עד לא מזמן עוד משפחות שבייאושם מכרו את הצאן ועברו לטאמון, להיות מובטלים שם. כי אין עבודה בטאמון.

 

ביקרנו את מוחמד פאקיר- את האוהל והדירים שלו הרס המינהל האזרחי בתאריך 5.8.2015, בתרומות שלכם קנינו לו יריעות צל שחורות. מוחמד מקבל אותנו במבט ריק, בוהה. אנחנו מסבירים לו מי אנחנו. המבט נותר ריק. בחור צעיר, ילד כמעט, שזקנו הדליל צימח רק זה עתה והוא בהלם. נראה כלא מבין מה אירע לו ואיך הוא בכלל מתחיל להתמודד עם זה. היריעות זרוקות בצד ולשאלתנו למה הוא לא פורש אותן מעל הצאן המתייבש בשמש הוא מושך בכתפיו ולוחש "בלילה". אבל היריעות אצלו כבר כמה ימים. נראה שנפשית הוא פשוט לא מסוגל להתמודד עם זה. אשתו ואמו מצטרפות אלינו עם 2 הילדים – בן שנתיים ושנה. הצליחו לבנות מסמרטוטים איזה אוהלון מסכן וגם הצלב האדום תרם אוהל קטן. זה כל מה שיש. (תמונה)

עברנו את מחסום תיאסיר הפתוח. ממול לכניסה ההרוסה לעקבה (צה"ל הרס את כביש הגישה לכפר לפני כשנה וחצי) ישנו מאהל מסודר ולידו מטעי זיתים ותאנים קטנים אך מסודרים ומטופחים. גם פה הרס הצבא ב- 5.8.15 את דיר הצאן, אבל בעליו כבר שיקם אוו חלקית (תמונות). פייסל מוסעד יוצא מגידרו כשאנחנו מסבירות לו מי אנחנו, ושאנחנו ישראליות, יהודיות. "תודה, תודה..." הוא ממלמל בהתרגשות ואנחנו לא יודעים איפה לקבור את עצמנו. האדמה היא שלו בטאבו. אבל אסור לבנות. גם לא דיר. גם המטע היפהפה אסור, אבל בינתיים לא עקרו. ליד ביתו כל הזמן מתאמניםחיילים, לפעמים מפנים אותו ואת משפחתו ולפעמים לא. באים בלילה ויורים מעל לראשי הילדים. "איך אפשר לחיות ככה?" הוא שואל. בתוך האדמה שלי, הפרטית , הם יורים. לפני שנה נכנס הצבא להתאמן על אדמתו והטנקים הורידו 5 עצי זית כדי לעבור באמצע המטע, זאת כאשר מסביב מרחבים שוממים וריקים, אבל להתאמן חייבים רק בלב המטע של פייסל. לפני שנה החרימו לו 3 פרות והוא נאלץ לשלם 3000 כדי לקבלן חזרה. 1000 שקל לפרה.

המקום גבוה ויש קצת בריזה ויחד עם הנוף המרשים והתאנים שהוא מפנק אותנו בהן, אנחנו מתרווחים מעט. ואז אני מבחינה בשלושה מילדיו הקטנים יושבים בצד ומשגרים מבטי משטמה לעברנו. אנו נציגות הבולדוזר והטנק, של הג'יפ הלבן של המינהל האזרחי שתמיד מסמל פורענות. מזכירים לי מי הוא מי כאן, עם כל הכוונות הטובות שלנו.

בכניסה לעקבה הרס הצבא באותו היום בית אבן ו-5 דירים (ראו דיווח של צביה שפירא), אבל לא הספקנו לבקר.כמו כן החרים הצבא היום בשעה 14.30 טרקטור המשמש להבאת מיכלית מים מחקלאי בעין איבזיק שליד תיאסיר.

 

חומסה - הבית על הגבעה שמעל מחסום חמרה, ביתו של זובעה בשאראתשבעה מבניו של זובעה עזבו למחוזות אחרים משום שאסור להם לבנות לעצמם בית על אדמתו הפרטית (הרשומה בטאבו). נשאר רק מחמודושתי בנות מוגבלות. מחמוד בנה לו חדר בצמוד לבית אביו על קצה ההר, אלא שבחורף האחרון עף הגג ולכן החליט לבנות בית קטן, חדר, קצת יותר פנימה, קצת יותר מוגן, על אדמת אביו. ב8.8.2015 באו נציגי המינהל האזרחי והודיעו לו להוציא את חפציו מהבית כי בעוד 10 ימים יבואו להרוס. לא חיכו 10 ימים, כעבור יומיים הגיעו שני בולדוזרים ושישה ג'יפים והרסו את ביתו ועוד 3 דירי צאן. (תמונות). עכשיו ישן מחמוד בחדר היחיד של הוריו, יחד איתם, עם אחיותיו, אישתו ושתי בנותיו.

היה קשה לעלות לביתו של זובעה. במרכז השביל המוביל לביתחרצו הגשמים העזים חריץעמוק לאורך 100 מ' לפחות, בעומק של חצי מטר במקומות מסוימים וברוחב של 40 ס"מ. כשהגענו במכוניתנו לחריץ שקלנו לחזור למטה, אבל השביל צר ואי אפשר לתמרן בו על מנת להסתובב. עלינו כשאני רועדת מפחד. גלגלי המכונית נסעו על סף תהום. מחמוד סיפר שאביו בן ה-75 היה צריך להגיע בדחיפות לבית חולים (הוא עדיין מאושפז) והאמבולנס חשש לעלות. היה צריך להוריד את האב בטרקטור מההר לאמבולנס שחיכה למטה. ולמה הם לא סותמים את החריץ? אסור. שביל זה תשתית, ובשטח Cאסור לשנות תשתיות. אפילו לא לתקן שביל קיים שנהרס בידי שמיים. צריך אישור ואישור לא נותנים.

מחמוד מספר גם שהמעיין עין אל שיבלי, ליד שכם, ממנו קונים הפלסטינים מים מכיוון שישראל מונעת אותם מהם, הולך ומתייבש, למרות הגשמים היפים בחורף האחרון. החום הגדול והצריכה המוגברת ייבשו אותו. אי לכך עלה  מחיר המים באמצע הקיץ ב-25%.

 

מחסום חמרה
עדיין סגור המסלול הצפוני והפלסטינים נאלצים לעבור לסירוגיןבמסלול אחד המשמש פעם לבאים ממערב(מאזור שכם) ופעם לבאים מהבקעה. לא צפינו בתורים ארוכים עקב כך, כנראה שמזג האוויר הקשה מבריח מכוניות מהכבישים (מכוניות פלסטיניות רבות לא ממוזגות).

ולסיום אנקדוטה קטנה. פגשנו פלסטיני, אחד מאלה שהצבא הרס את ביתם. הוא הושיט לי ארנק של חיילובו תעודת חוגר, סידור תפילה ומכתבים אישיים, שאבדו לחייל תוך כדי הריסת ביתו. האיש הישר ביקש שאחזיר את הארנק, הוא עצמו מפחד. בצדק. מי יאמין לפלסטיני?

 

למחרת ביקורנו, ב-17.8.15, על פי דיווחה של עמירה הס בעיתון הארץ מיום 19.8.2015 - הרסה ישראל עשרות בתים באזור שליד מעלה אדומים ובפסאיל  - 127בני אדם, בהם 80 ילדים, איבדו את קורת הגג שלהם, ויחד עם צאנם נותרו ללא צל מחסה מהחום הכבד.