קלנדיה

במזג אויר שהוגדר קשה וקיצוני, כשעמדות החיילים ממוזגות וטוב שכך, הפלסטינים עומדים צפופים באוויר המהביל כשמעליהם תלויים מאווררי ענק דוממים ומאובקים,

זקנה גרומה אחת, ש:"חצי שעה היא כבר מחכה" (סיפרו אנשים) הגיעה אל קו הסיום ובדיוק לפני שחצתה אותו הוכרז "סאכר!".

האישה המותשת שגם כוח לדבר כבר לא היה לה התמוטטה על מוטות המתכת.

"תפתחי לה... תני לה לעבור... תראי אותה!... תעבירי רק אותה..." צעקו האנשים לעבר החיילת שבעמדה, אבל זו כבר הייתה מרוכזת בלאכול. לא הביטה ולא רצתה להביט, לא ראתה ולא רצתה לראות.

גם צפייה במאות רבות של "נהל גב אל גב", בחרפה הזאת שבה כאבו וסבלו של אדם חולה חשופים לפרהסיה ולרובים, לא מכהים את הכעס והתסכול ולא הופכים את הנוהל הזה למשהו שאפשר להתרגל אליו או להצמיד לו צידוקים.

ובאחרי הצהריים כשמזג האוויר הוגדר קשה וקיצוני הועבר חולה סוכרת בן 75 מרמאללה לטיפול בביה"ח מוקסד שבמזרח ירושלים, כי בתי החולים בגדה אינם מצוידים דיים לטפל כראוי וכנדרש במחלתו של האדם.

במזג אויר שהוגדר כקשה וקיצוני הגיע מחמוד, נכה בכיסא גלגלים, לצדו הפלסטיני של המחסום. רצה הביתה.

במסלול הרגיל שנועד להולכי רגל כיסא גלגלים לא יכול לעבור.

מוחמד גלגל את עצמו לעבר השער ששלט מעיד עליו שהוא הומניטארי, אבל השער המיועד לנכים היה סגור ונעול.

מחמוד ניסה למשוך את תשומת לבה של החיילת שבעמדה הקדמית, הוא נופף בידיו וצעק: "חיילת... חיילת", אבל החיילת יושבת מאחורי חלונות עבים שממוגנים לא רק לכדורים אלא גם לקול. רק אחרי נפנופים נוספים וצעקות נוספות החיילת הביטה, זיהתה את הבעיה (כן, פלסטיני שחורג מהכלל זו בעיה), עשתה בידי סימן שאומר "חכה", דיברה בטלפון  וחזרה ועשתה את הסימן: "חכה".

מחמוד חיכה ואני חיכיתי אתו.

אחרי עשרים דקות של המתנה בסככה שבפתח המחסום, שלמרות ההצללה החום היה מעיק והאוויר היה מהביל והחיילת שלא נוח היה לה ששני בני אדם עומדים קרוב כל כך אליה, במרחק של מטר אולי מטר וחצי ממנה, סובבה את הגב ועסקה בענייניה הפרטיים.

עם חלוף הדקות, כשהבחנתי שמחמוד הולך ונחלש, אולי גם מתייבש, הוא סרב כשהצעתי לקנות לו שתייה : "תודה, אכלתי ושתיתי לפני שבאתי" אמר, וגם העצבים, לפחות שלי הלכו והתקצרו, טלפנתי למוקד החמ"ל ושם הבטיחו להעביר את הנושא לגורמים הרלוונטיים.

עשר דקות נוספות עברו ושוב טלפנתי: "הנושא בטיפול, כנראה יש איזו בעיה", אמרו לי. טלפנתי גם למשרד המת"ק, זה שבתוך המחסום, סיפרתי למוקדנית על הנכה שיושב בכיסא הגלגלים כבר למעלה מחצי שעה וכל מה שהוא רוצה זה להגיע הביתה ומישהו צריך רק לפתוח את השער הנעול,  "זה ייקח עוד כמה דקות", אמרה, "כמה דקות זה כמה דקות?" שאלתי, שאלה שהרתיחה אותה ובמקום לענות או לפעול – טרקה את הטלפון.

שוב טלפנתי לחמ"ל ושוב ונדנדתי, "אני לא ברמת השטח אז אני לא יודע מה הבעיה שם, אבל הנושא הועבר לדרגים הגבוהים בקלנדיה" אמר מתן, מוקדן החמ"ל שכן הקשיב וכן היה אדיב.

נשארתי ברמת השטח עם מחמוד ועם הטלפון.

ומחמוד, שרוב הזמן ישב מכונס בעצמו, מדי כמה דקות, כשהייאוש גבר עליו, היה מרים אלי את הראש וכדי לעודד את עצמו ואותי היה אומר: "אבל בעזה זה יותר גרוע".

גם זמן שזוחל מגיע כנראה לסופו, אחרי שעה ועשרים דקות הגיע איש אבטחה, פתח את הנעילה שבשער ומחמוד יכול היה להמשיך את הדרך לביתו.

ובעוד מחמוד חוצה את קו השער, פתחה החיילת הממוגנת את החלון הממוגן, הוציאה דרכו יד אחת, נופפה אלי וצעקה: "יאללה, עופי בת זונה".

פרסתי כנפיים ועפתי.

אבל לא סתמתי את הפה, יצרתי קשר עם עמותת "נגישות ישראל" ששמה לה למטרה:

"לקדם את הנגישות על מנת לאפשר לאנשים עם מוגבלות ובני משפחותיהם להשתלב בחברה, בשוויון, בזכות, בכבוד ועצמאות מירבית"(http://www.aisrael.org/)

יידעתי אותם במסע הייסורים שעבר מחמוד עד שהצליח לחצות את מחסום קלנדיה, אמרתי שאני יודעת שהם מטפלים בנגישות נכים בתוך מדינת ישראל ושקלנדיה זו לא מדינת ישראל אבל גם העיר אריאל לא, ובכל זאת...

הדברים נשמעו בזעזוע ואהדה, פרטי המקרה תועדו והועברו ליועצת המשפטית של העמותה עו"ד רותם ספקטור שהבטיחה להשתדל אצל שלטונות הצבא כדי שמקרים כאלו לא יישנו.

ובכל זאת, בעזה זה יותר גרוע.