קלנדיה

צופות: 
גילי קוגלר ויערה רפיח
20/08/2015
|
בוקר

הגענו ב 5:00, ועוד בצד הישראלי פגשנו מכר שסיפר שאתמול היה נורא. דחיפות וצעקות. (התמונה ברורה) לטעמו - אין לפועלים מה ללכת מכות, להתעצבן בבוקר ולעשות בלגאן- צריך להקשיב לחיילים, לעמוד בשקט ולחכות.

עברנו לצד הפלסטיני. החיילים שבשרוול 1 נראו ערניים ויעילים.

כל 5 עמדות הבידוק פעלו, והרבה אנשים בדיוק נכנסו מהמכלאות. כמעט ואין תור בסככה.

פגשנו 2 נשות eappi  עם כתבת גרמניה המתגוררת בארץ וכותבת לעיתון קתולי.

הופתענו לראות כ 15 נערים ונערות העומדים ליד המעבר ההומניטרי עם מזוודות, בדרכם ליפן! ראש הקבוצה דיבר עם החייל באקווריום, ובטלפון עם המת"ק (כנראה). הוא טוען שהמעבר תואם מראש דרך ההומניטרי (לכולם מזוודות גדולות). החייל היה מאוד אדיב, ניסה לעזור ואמר שבקרוב יגיע מישהו לפתוח. לאחר כמה רגעים הם החלו ללכת לכיוון מעבר כלי הרכב. ראש הקבוצה היה בטלפון עם נציגה של המת"ק (?) שהסבירה לו מהיכן יוכלו לעבור. הוא ביקש ממנה שתודיע לחיילים שהם באים "שלא ירו עלינו". אולי קצת מוגזם, אבל בהחלט לא נעים הטרטור עם המזוודות בשעה כזאת. לעצמנו אמרנו שזו רק ההתחלה, ומה מחכה להם בנתב"ג... (או אולי טסים מעמאן בעצם??)

החייל באקווריום הודיע שהוא פותח ("מפתוח") והזרים הרבה אנשים והתור נעלם.

ב5:30 הגיע שוטר

הלכנו לדבר עם החייל, להגיד לו כל הכבוד: גם שהוא מודיע שפותחים, גם על כמויות האנשים שמזרים, וגם על האופן בו טיפל בקבוצת הילדים. הוא חייל צעיר, ועדיין מלא ברצון טוב. איחלנו לו שימשיך להיות כזה, ושלא יצליחו לקלקל אותו. הוא סיפר שמזהה את הפרצופים כבר של חלק מהאנשים. עצוב כמה זה נדיר - חייל מביט בעוברי המחסום ורואה אנשים.

 

התורים הגיעו עד סוף הסככה והתקצרו עד המכלאות בכל פעם שפתח את הקרוסלות.

לקראת 6:00 התחלפה המשמרת והגיע במקומו חיילת. היעילות ירדה פלאים. 

חייל המת"ק שאמור להגיע לפתוח את השער ההומניטרי לא נראה באופק.

גם השוטר התחלף.

 

לא היה באמת צורך בפתיחת השער ההומניטרי, אבל התורים התחילו להתארך, אולי כי היעילות בשרוולים עצמם ירדה, ולוקח יותר זמן לעבור.

נשים ומבוגרים שבאו לבדוק אם אפשר לעבור בשער ההומניטרי חזרו על עקבותיהם ונעמדו בתור עם כולם.

התקשרנו שלוש פעמים בין 6:00 ל7:00 לשאול מה קורה עם השער ההומניטרי. בפעם השלישית כבר גילו לנו שהחייל פשוט לא התעורר ועוד מעט יגיע. הוא לא הגיע גם אחרי 7:00.

לשמחתנו (וניתן גם לומר לתדהמתנו) בשני מקרים שהגיעו 2 אנשים עם מוגבלויות, ואחרי שהצלחנו ללכוד את תשומת ליבו של השוטר- הוא בא לפתוח את השער ההומניטרי. מסתבר שיש לו מפתח. זה היה גילוי מפתיע. מיד הצטרפו עוד אנשים שביקשו גם הם לעבור בשער הומניטרי- הם גורשו משם בתקיפות. אבל- מי שבאמת היה צריך עבר. גם זו נחמה בבוקר שכזה.

 

בין השעה  6:00 עד השעה 7:00 היו כל הזמן תורים שהגיעו עד סוף הסככה. התגעגענו לחייל היעיל מהבוקר.

 

ב7:00 הצטרפנו לתור.

אחרי שחיכינו זמן לא מבוטל, הגענו לשרוול 5. ושם, הכול עובד בעצלתיים. גם כשכבר לא נשארו אנשים בחלק של הצגת המסמכים והשיקוף, החיילים לא פתחו ולא אפשרו לעוד אנשים להיכנס. אולי שוב יצאו להפסקה? לא! פשוט משחקים עם הטלפון ומדברים. כשצעקנו (רק שתינו, הפועלים מפחדים/מיואשים מלצעוק) "סליחה, אפשר לפתוח" כמה פעמים, החיילת צעקה שפתוח ואז התפלק לה מטומט... (לא סיימה את המילה, כנראה הבינה ששומעים אותה, אבל אנחנו כולנו הבנו למה התכוונה.)  ושוב, מעבירים שלושה ואז הפסקה. ושוב צעקנו. אז פתחו. כשהגיע תורנו לעבור- החייל מאחורי הזכוכית (שבקושי הצלחנו לראות אותו בגלל הסינוור של השמש) נעמד וצעק תחזרי אחורה (מסתבר שצפצפתי) לא הסביר, רק עמד וצעק.

 

ב7:30 עברנו. עצובות ועצבניות.

בוקר טוב.