בית לחם (300)

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
צופות ומדווחות: 
סילביה פ, גוני ר.צ (מדוחת)
02/08/2015
|
בוקר

יום אחרי הפשע הנתעב של שריפת המשפחה בדומא

6.30. "טוב, טוב שבאתם. איזה בלגן היום ! צריך שתספרו בעולם מה הולך פה.." זו קבלת הפנים שאני פוגשת  כבר על המדרכה בואכה מחסום 300.

המתח באוויר, כולם עצבניים. כבר לפני האולם נשמעים קולות רועמים מהעבר הפלסטיני, סימן בדוק ללחץ, לעומס ולדוחק, שבו שרויים המבקשים לעבור את המחסום בדרך לישראל. מבטיחים לנו היום 37 מעלות חום באזורנו, הטרמומטר הנפשי-ציבורי יטפס הרבה למעלה מזה. במשך כשעה עוברים על פנינו אנשים שנחלצו מהבידוק על שלביו השונים, פניהם חמורי סבר הבוקר, אין מה לדבר על החיוכים אף ממיודעינו ובקושי הבחנו בברכת שלום מהוססת. קשה לעכל את האסון שהמיטו המתנחלים הקיצוניים ואת הנבלה שנעשתה.  למרות שידינו לא במעל – הכאב והבושה כמעט מנעו ממני לצאת הבוקר.... 7.15 לידי, מעבר לעמדות הבידוק באולם, נעמדת לבדה, אישה מבוגרת למדי, למרות החום הכבד, היא עטויה חיג'אב ומעיל ארוך וכהה מעל לבגדיה. כולה צניעות מעורבת בחוסר בטחון וניכר בה חשש כבד מעולם שבחוץ. בידה מעטפה חומה גדולה והיא משקיפה בעצבנות גוברת לכיוון התור הארוך של המבקשים לעבור. אני שואלת אותה בערבית המינימלית שלי "שו מושכילה?" ומבינה, שהיא בדרכה לבדיקות לפני ניתוח בבית חולים בירושלים ובעלה, שם, מעוכב בתור. מתחננת שנעזור להם. מנסה לברר, ומסתבר שהבעל, גבר נשוא פנים, בן 59 ולכאורה מותר לו לעבור ללא אישור. אבל החיילת מקפידה והמאבטח מסביר לי, שהיא בודקת אם האיש אולי מנוע ואז לא יוכל לעבור ,למרות גילו. עוברות עוד דקות מורטות עצבים עבור הזוג ולבסוף...בינגו! יש תשובה והמאבטח מסביר בערבית ובאדיבות, שעכשיו האיש מנוע שב"כinfo-icon ולא יכול לעבור. סילביה לוקחת ממנו את פרטיו כדי לבדוק מה-מי-מו ולנסות לאפשר לו מעבר לצרכים רפואיים להבא.  הזוג נפרד בפנים נפולות, באכזבה ובדאגה. האישה החולה תיאלץ לצאת היום  העירה בגפה ולהתמודד עם הבדיקות לבדה. הסדר הטוב ניצל.

מת"קinfo-icon עציון

רק מעט אנשים הגיעו היום. אווירת הנכאים מורגשת גם כאן. ס', הגברת שהתלהבה מהרעיון ללמוד מאתנו איך לסייע לבני עמה להגיש בקשות להסרת המניעה – ושהייתה אמורה לבוא לקחת אישור להשתתפות ביום ים של אישה מאותו הכפר - גם היא בחרה לא לבוא היום. כל כך מובן. הכול כל כך עצוב ומעיק, ורק שגרת הכיבוש ממשיכה לה כבימים ימימה.