קלנדיה

הגעתי למחסום בשעה 04:45. חמש עמדות היו פתוחות התור נמשך עד מעבר לסככה, אך נדרשו רק 5 דקות למעבר.

נראה היה לי שיש פחות פלסטינים המבקשים למהר לעבודה.

לא נשמעו צעקות ברמקול - שינוי לטובה מפעמים קודמות. נשים שבאו מוקדם נאלצו להדחף לתוך הכלובים, אך עד כמה שיכולתי לראות נדמה היה כי הגברים מאפשרים להם מרווח מסוים.

ב-05:40 הופיע השוטר מיודענו. המשמרת שלו נפתחה בגלגול סיגריה, שתית קפה - מנוחת הלוחם!

בשעה 06:10  הופיע קצין המינהל. נכנס לאקוריום לשיחת בוקר עם החיילת. את השער הוא פתח היום פעמיים. בפעם השניה בעודו סוגר את השער באה אשה בריצה שרצתה להספיק לעבור. הקצין סגר את השער ממש אל מול פניה. התלוננתי מיד לממונים, בתקוה כי הקצין יקבל לפחות הערה. איזה חוצפה! אבל למה נתפלא - "הן" לא בנות אדם - ככה זה!!!

הכלובים: שנים אני רואה את הכלובים האלה, ולא יכולה להתרגל למחזות האיומים האלה. כמו פרות לחליבה - השפלה נוראה!

מעבר לקרוסלות בצד "הישראלי" הסתובב איש, לבוש בכתום בולט, הנה ושוב הנה ושוב. עשה רושם שהוא חבר של כל ה"כוחות". לא התברר מי הוא ומה תפקידו - אבל הליכתו האדונית וצבעי בגדיו השאירו "רושם".

עזבתי בשעה 07:00.