חברון

יצאנו למשמרת בצהריים המאוחרים. גם בגלל חופשת קיץ, הרמדאן וגם בגלל ובעיקר אבו ענן, בעל השטח שעליו ניסו לבנות את בית הכנסת "חזון דויד".

הוא סיפר לנו שהרבה פעמים אחה"צ יורדים ילדי המתנחלים מגבעת האבות וזורקים אבנים

ומתפתחים עימותים עם ילדיו, כשהצבא לא עושה דבר כמובן.

חורבות "בית הכנסת" עדיין על תילן, אבל עפ"י הריהוט וספר התנ"ך מגיעים לשם מתפללים.

הכול היה שקט. ילדי וילדות מתנחלים ירדו בנחת מהמדרגות בלי ליווי מבוגר בדרכם לספריה בקרית ארבע. לא נראה שהם חשים מאוימים או מפוחדים בעוברם ליד בתי פלסטינים ......

בית המריבה מתחזה לבסיס צבאי, אבל ראש הילדים מהחלונות והחנות שלמטה מעידים בעצם על התנחלות בתחפושת.

בעיקול 160 צוות טלוויזיה גרמני מצלם סרט. לשאלתנו, הם מספרים שמצלמים את ההמשך לסיפור הילד ללא היד החי בחוסר כול עם אמו החרשת. נושא הכתבה על המציאות האבסורדית שגדלים בה ילדים, הם מסבירים. כשהבינו מי אנחנו התעכבו אתנו לשיחה ובקשו לצלם אותנו ליד מחסום בית מרקחת.

מערת המכפלה

עבד אומר שהחנויות שהיו אמורות להפתח בקטע רחוב הסחלה (דהיינו מחנותו עד לתחילת השוהדא) ביום שישי ה-19.6.15 לא נפתחו ולא בטיח. אכן הכל מוגף.

מחסום בית המרקחת

סואן ועמוס בשעות אחה"צ  בגלל החג כנראה. הרבה מעוכבים המשוחררים מהר.

צוות הצילום מגיע ומצלמנו על רקע המחסום. לאה שקדיאל באנגלית משובחת (מזל שהצטרפה למשמרת) ואנחנו מסבירות מי אנחנו, מה מעשינו, למה אנחנו מאמינות בנחיצות נוכחותנו במקום הזה. העיתונאי הגרמני מקשיב בענין רב. נראה שלמרות הידע שלו ודעותיו על הכיבוש למד עוד משהו על מציאות חיינו המורכבת והבלתי אפשרית.

לפתע מגיע עופר אוחנה. מתנחלים שחלפו במקום הודיעו לו כנראה על המצאותינו והוא כחובב בלגנים ומצלמות ידוע מתחיל להשמיע את דעותיו בקולי קולות. הנה הן הנשים האלה שגרות ברחוב הבוגדות 4 וכו' וכו' .המצלמה כמובן מצליחה ליצר את הסיפור ואנחנו זזות כדי לאפשר לו להמחיש מי הם מתנחלי חברון.

מה מכל זה ישאר על המסך, איפה ומתי לא ידוע. המתווכים הישראלים בוודאי יודיעו לנו.

שוב יצאנו מהעיר הזאת בדפיקות לב מואצות.

בחזרה דרך כביש 317. כמו כביש 60 בהלוך, בשניהם לא נראו פעילויות חריגות.

הכל כבר צהוב ושקט.