קלנדיה

הידיעות על הנערים ממחנה הפליטים קלנדיה שנורים למות בידי הצבא מגיעות בתדירות גדולה כל כך שהלב מתכווץ והנשימה נעתקת.

הם, הילדים והנערים הרצוחים ממשיכים להישיר מבט ונשארים בעלומיהם, שנה אחרי שנה וילד אחרי ילד.

על הקירות תמונותיו של מוחמד אל-קסבה שנרצח בבוקר יום השישי השלישי לחודש הרמדאן והוא בן ה-18 ולצדיו אחיו הרצוחים יאסר וסאמר,

מהקירות גם ניבטות תמונותיו של מוחמד זיאד אל-אעראג' בן ה-17 וחצי שנרצח בליל אל-קאדר, בדיוק לפני שנה, בדיוק באותו המקום, בדיוק מאותה סיבה של אין סיבה ואין אשמה ואין רוצח.

יש רק נער קטוף ומשפחה וצער עמוק ואבל שאין לו סוף.

ו-"עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא"(איוב א טז'),

ונוסף למניין ההרוגים גם מוחמד אבו-לטיפה רק שעות אחדות אחרי שצולמו שני קודמיו, בן 18 במותו.

תחקיר על נסיבות הריגתו של מוחמד אבו-לטיפה שפורסם בשיחה מקומית:

http://mekomit.co.il/%D7%9B%D7%AA%D7%9E%D7%99-%D7%93%D7%9D-%D7%A1%D7%95%D7%AA%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%92%D7%A8%D7%A1%D7%AA-%D7%94%D7%A6%D7%91%D7%90-%D7%9C%D7%94%D7%A8%D7%92-%D7%A7%D7%9C%D7%A0%D7%93%D7%99%D7%94/

בפינה חבויה מהעין, בקצה מתחם המחסום, ליד גדרות תיל ומרבצי אשפה, בשעת אחר צהריים מאוחרת, עלתה אל אוטובוסים קבוצה גדולה של נשים וילדים שיצאו מוקדם בבוקר לביקור השבועי אל יקיריהם שבכלא ועכשיו הם שבים לבתיהם.