בית לחם (300), מת"ק עציון
מחסום בית לחם
6.30 ימי ראשון של חודש הרמדאן עמוסים במחסום. כך היה הבוקר וכך היה גם בשבוע שעבר (5.7.15). הרבה פועלים יוצאים לעבודה בישראל והרבה יותר מהרגיל - נשים, בני נוער וילדים, היוצאים בחופשת הקיץ הזו לביקורים וטיולים. באולם היציאה בצד הישראלי, בו אנו צופות, ניכר המאמץ לתפעל את המעבר ביעילות . 9-10 עמדות בידוק מופעלות ע"פ הצורך. עם זאת, לעתים נשמעות מהצד הפלסטיני צעקות רמות והיוצאים מדווחים על לחץ, עומס ודחיפות. מיודענו א. שבדרך כלל נמצא כבר ב 6.30 בחוץ ומחכה להסעה, יצא הפעם רק ב 7.20 ומספר על המתנה של 90 דקות (!) והשתרכות מתישה בתורים הארוכים. הצום לא מקל על המסע הזה והאנשים נראים מתוסכלים. אנו התלוננו שוב בפני מפקד המחסום על אי-תפקוד השירותים ובמשמרת האחרונה שמענו שהדבר תוקן.
משעה 7 – יש הרבה פחות יוצאים והמעבר זורם על מי מנוחות, ללא תורים וללא לחץ. החידה הזו – למה פעם כך ופעם אחרת – נשארת בעינה. בשבוע שעבר אירעה תקרית במחסום הזה, כאשר חברתנו חנה ב. נגררה על הרצפה ע"י החיילים ממקום התצפית שלה. התמונות הופיעו ברשת והנושא עלה לדיון ב"חלונות הגבוהים" והופקו, כנראה, לקחי התנהגות. על כך אנו למדות משיחה שקושר איתנו קצין צעיר, חדש במחסום. בתחילה, הוא מבקש שנצא מעבר לדלת הכניסה אך לאחר ששמע מי אנו ומה זכויותינו, שוחח ברצון. לדבריו, החיילים במחסום מתודרכים, במפורש, לנהוג באדיבות ובכבוד כלפי אוכלוסייה הפלסטינית במחסום, תוך שמירה על כללי הביטחון, כמובן, אך לאפשר להם מעבר יעיל ותקין. "זה מגיע להם ואנחנו גם הפרצוף של המדינה, לא? נכון, לא תמיד זה מצליח אך אלה ההוראות וזו 'רוח המפקד' במחסום בית לחם ".
ב7.30 אנו עוזבות את המחסום עם טיפה אופטימיות, רק בכדי לשמוע את הצרות היומיומיות בהן נתקלים תושבי האזור תוך התמודדות שכופה עליהם הבירוקרטיה של הכיבוש.
מת"ק
עציון
7.55 מעט מכוניות בימים אלו הרחבת המת"ק ומעט פונים. עם היפתח הדלתות אנו נכנסות לאולם, שם מחכים בחורים בתור בעיקר לחידוש הכרטיס המגנטי ולמסירת בקשות להסרת המניעה. כרגיל, עזרה בבקשות אלה – זה לחם חוקנו כאן. חלק מהפונים אינם דוברים רק ערבית ואנו שואלות האם יש מי שמוכן לתרגם. ניגש בחור דק גזרה ועדין עם זיפי זקנקן מעוצבים ברוח הזמן. הוא לא התכוון לפנות לעזרתנו, אך לאחר שתרגם (לאנגלית) את השיח בינינו לכמה פועלים – דובבנו אותו על עניינו כאן הבוקר. מסתבר שהאיש, בעל משפחה כבר, הוא אח בבית חולים וכעת התקבל ללימודים לתואר שני ברפואה ציבורית ב"הדסה" ויש לו אף סיכוי להמשיך במסלול זה לדוקטורט בנושא. לכאורה, זה טוב ויפה שבחור מוכשר וחרוץ יצפה להתקדם בחייו , אך דא עקא, למרות שאיננו מנוע לא מאפשרים לו לקבל אישור כניסה ללימודיו. הוא מוזמן לשיחות עם "הקפטן" שוב ושוב, ובינתיים הקורס נימשך והוא נשאר מאחור. ליבנו דואב על ההחמצה והטרטור המיותרים וסילביה מייעצת לו . אנו עוזבות בתקווה שאולי, אולי, תיבקענה החומות והוא יזכה ללמוד ולעבוד כאחד האדם בעולם החופשי. אינשאללה ורמדאן כרים.