קלנדיה

05:05 כל העמדות פתוחות, אך התורים עד החניה. לא זז.

אנחנו משוחחות עם אנשים שעומדים בתור, הם בטוחים שעושים להם דווקא בגלל הרמדאן.

פרטי רקע שאנו מגלות לגבי העמידה במחסום בזמן הרמדאן 

1. אין לאנשים שקיות או תיקים. אינם מחזיקים דבר (כלומר, לא אמורה להיות הרבה עבודה לחיילי השיקוף).

2. חלק מהפועלים אמורים להגיע שעה לפני הזמן לעבודה בגלל הרמדאן --- ולכן הלחץ גדול.

3. החרדה והמתח מתגברים לקראת השעה 7:00 כי אז כמות אדירה של מתפללים מתחילה להגיע לקראת תפילות החג.

4. לא מעשנים.

05:30 מהרגע שהגענו היתה חצי שעה של עמידה יפה וממושמעת בשלושה תורים ארוכים עד אמצע החנייה. אבל המתח מתחיל להיות מורגש באוויר. צעירים מתיישבים בספסלים בכוננות קרב. ברור שבקרוב תתחיל מהומה.

אנו מתקשרות למת"ק. אומרות שעוד רגע יש כאן פיצוץ. שם מבטיחים שיבדקו מה קורה (או שכן או שלא).

05:40 והנה זה קורה ---  התורים נהרסים. הבוקר נהרס. דחיפות ורמיסות (אנחנו מזהות ילד קטן ואיש קשיש תקועים עמוק בתוך הערמה). צעקות כאב של מחנק ופגיעות מברזל המכלאה. מי שלא דוחף יודע שכבר לא יגיע לעבודה בזמן, או בכלל לא.

5:45 מגיע שוטר. אנחנו מפצירות בו שיזרז את עבודת החייל באקווריום – שיפתחו את המכלאות יותר בתכיפות. גם חלק מהפועלים פונים אליו. הוא אומר באדישות שאין לו מה לעשות. לא נוקף אצבע, אפילו לא ניגש לדבר עם החייל באקווריום.

ייאוש גדול שאין למי לפנות.

הפועלים פונים אלינו שוב בשאלה "במה אנחנו מועילות", "למה לא נעמדנו ליד החיילים במסלולים להפציר בהם להפסיק לשחק בטלפונים, למשל". הם צודקים! הנוכחות שלנו לא עוזרת בצורה הזו. זה לא מספיק!

6:05 אנחת רווחה קלה... מגיע נגד המת"ק פ' לפתוח את המעבר ההומניטרי. הוא מגיע בזמן, דרוך לעבודה! כולם מכירים אותו וגם אנחנו. יודעים שהוא אחד הבודדים (או בעצם היחיד?) שרואה את האנשים, שאכפת לו. הוא הראשון מהבוקר שמסתכל לעבר חבורת המתגוששים ומוטרד מכך. לרגע יש תקווה בבוקר כל כך מדכא.

6:10 במקביל לבדיקת האישורים במעבר ההומניטרי פ' קורא לפועלים להסתדר בשורות ולהפסיק לדחוף. הוא פונה ברמקול ואפילו סוגר במכוון את המכלאה הראשונה, שבה עיקר הדחיפות. לוקח לזה זמן לעבוד. אנשים דוחפים עדיין במלוא המרץ -- מי שצריך להגיע לעבודה ומאחר לא יפסיק בקלות.

6:10- 7:10 במהלךכל הזמן הזה יושבות ברחבה עשרות נשים (עם ילדים) שהגיעו לתפילות הרמדאן בירושלים. לכולן יש אישור מעבר משעה 8:00, אך הן מנסות לעבור עוד קודם. מסבירים להן שזה לא יעבוד, ורק מעכב את השאר. ובכל זאת, בכל רבע שעה הן מתייצבות בתור ומנסות לעבור, ומוחזרות לסככה.

07:10  אנחנו צריכות לצאת. הסככה עמוסה, התורים אולי יסתדרו בקרוב, אבל יהיו ארוכים מאד. אנחנו פונות למעבר הומניטרי למרות שאנחנו לא אוהבות את זה ומחכות.

אחרי סינון של מרבית האנשים שאין ברשותם אישורים נכונים, אנחנו נכנסות דרך ההומניטרי ונעמדות בתור מס' 5. אבל הוא לא זז. נשמעת צעקה של חיילת ברמקול על שתי נשים שרוצות לעבור "יא מסתננת, את מנסה להיכנס למולדת האהובה שלי, למדינה שלי?" ומסלקת אותן החוצה. כזה עוד לא שמענו.

לאחר מספר דקות מגיע הנג"ד פ' עם 2 הנשים, פותח את השער של מסלול 5 ודורש מהחיילת להעביר אותן. הן עוברות. שוב ביטוי לאנושיות במקום כל כך קשה ורע.

7:30 ובכל זאת – גםאחרי ההתערבות של פ' התור עדיין לא זז. אנחנו עומדות בתור, 10 אנשים עוד לפנינו, ואין תזוזה. אנחנו צועקות ומבקשות הסבר ויחס (כי יש לנו פריווילגיה לדרוש את זה...), וברמקול מבשרים לנו שהחיילים יצאו לשירותים, כולם ביחד... אז מה אם אנשים עומדים ומחכים מ 5:00 לעבור. יחד עם שאר הפועלים אנחנו מרגישות את הכעס וההשפלה.  

7:40 לשמחתנו מגיעים 2 מאבטחים ופותחים את השער למסלול 5. הם בודקים ידנית את האישורים, ומשחררים אותנו לחופשי. כנראה שהבינו שזה היה כבר מוגזם.

יוצאים לעבודה. תחושה קשה להתחיל יום עבודה אחרי בוקר כזה.

הערה לסיום: מגוחך לראות שהקדשנו את עיקר הפירוט לאירועים החריגים שהיו בדרכנו החוצה ולא לזוועה שליוותה את שעות העמידה בתור, את הדחיפות במכלאות ואת השיחות עם האנשים שלא דוחפים (גם שָם הייאוש לא נעשה יותר נוח – כששומעים על ההשפלה היומיומית ועל התלות במעסיק). אבל על זה כבר דיווחנו פעם אחר פעם. מה זה יחדש??

הערה לסיום (2): דווקא החוויה עם פ' הנג"ד האכפתי היא שהעצימה את התחושה הקשה הפעם. היא המחישה את הכוח שיכול להיות לאנשי החוק העומדים במחסום – כוח מסייע או הרסני.  ואכן, גם הנג"ד פ' משתחרר באוקטובר ואנו נייחל לבואו של אדם אכפתי ומקצועי כמוהו. אך זה לא צריך להיות כך! עלינו לשאול איך אנחנו, כאזרחים ישראלים שמודעים למצב, יכולים לשנות את הדברים חוץ מלדווח עליהם בצער יום אחרי יום??

האם אפשר לערב את השלטונות בצורה יותר מערכתית – דרך הגופים הצבאיים או המשפטיים? האם אפשר לדרוש שיהיה פיקוח של המדינה על בעלי התפקידים במחסומים, כמו בכל זירה ציבורית אחרת?

הרי אי אפשר לסמוך על כך שהעוולות יימנעו מדי פעם בזכות טוב לבו של חייל זה או אחר, ואפילו לא על ידי הנוכחות שלנו (שהיא בסה"כ גיחה קצרה לתוך ההתרחשות המתמשכת שם).