זעתרה (צומת תפוח)

צופות: 
נטלי כהן, הגר זמר, אסמרלדה (אורחת), נעמי בנצור(מדווחת), ברכב נאדים
15/04/2015
|
בוקר

 

9:00 יציאה מתחנת הרכבת ראש העין.

9:40 צומת תפוח. פרט לרכב משטרתי אחד, המגרש ריק. גם לאורך הדרך לא נראים כלי רכב צבאיים. 

10:00 יאנון. בדרך חצי סלולה המגודרת משני צידיה בערמות של צמיגים שחורים המשווים לה קדרות, אנו מטפסים אל ראש ההר. שני בתי מגורים, מבנה המשמש את משלחת האקומנים ומולו בית הספר היסודי - זוהי "יאנון עילית", שטח לפי ההגדרה. במורד הדרך כמה בתים בודדים נוספים, דירי צאן, משתלות זנוחות, וזוהי "יאנון תחתית", המוגדרת כשטח B. שמונים(!) תושבים חיים בשני חלקי הכפר, מוקפים על ידי מתנחלי איתמר שהשתלטו על הרכסים מסביב. לכפר הקטנטן אין אפילו מועצה משלו. ראש הכפר, ר', אותו נפגוש בהמשך, מייצג את יאנון במועצת עקרבה, העיירה המבוססת, כ-10.000 תושבים, שמטפלת  בבעיות המוניציפליות של השכנה הענייה.  

את שער מבנה המשלחת האקומנית פותח אדם פיליפיני חביב, חבר המשלחת. ארבעת חברי הקבוצה האחרים יצאו השכם בבוקר למחסומים. מיודענו החדש, כמו כל המתנדבים האחרים הגיע לגדה למשך שלושה חודשים, שלאחריהם הוא חוזר לארצו. "מדוע באת לכאן?" אנחנו שואלים. משתי סיבות, הוא עונה. האחת - "לתת לתושבים הפלסטינים תחושה שהם לא לבד". והשנייה, להפיץ, בשובו לארצו, את תמונת מצב הפלסטינים תחת הכיבוש הישראלי. מאז הגיעו לכפר, המתנדב הוא עד ראייה לטרור שמפעילים  המתנחלים. לדוגמא, רק בשבוע שעבר, שעטו מתנחלי איתמר על אופנועיהם אל תוך הכפר לשם הפגנת נוכחות והפחדת התושבים, שמיהרו להסתגר בבתיהם. 

תוך כדי שיחה מתקרבים למקום מורי בית הספר הסמוך ואנחנו מוזמנים להיכנס. חבורת ילדים שקטה, שלא כדרך בני גילם, מקדמת את פנינו. איתרע מזלנו, ור', ראש הכפר נוכח במקום. מפיו, ומפי מספר מורים שהצטרפו לשיחה אנחנו שומעים על מסכת ההתעללויות מצד המתנחלים,הצבא ושלטונות הכיבוש בכללם כלפי הכפר הזעיר יאנון.  כתב אשמה חריף שנאמר באומץ לב ובפתיחות שכמותם עדיין לא שמענו. 

"אנחנו חיים בבית סוהר, סגורים מכל כיוון", הוא אומר. גם המתנחלים וגם הצבא מציבים מחסומים כל אימת שמתחשק להם ומונעים את יציאת התושבים מן הכפר. כאשר מוצבים המחסומים מושבתים  תלמידי חטיבת הביניים והתיכון, הלומדים בעקרבה, מלימודים. 

לפני שבועיים המתנחלים תקפו שני רועים. החיילים, שבאו בעקבותיהם, האשימו את הרועים בתקיפת המתנחלים. ארבעה ימים ישבו שני הרועים במעצר עד ששוחררו. 

"בשום מקום בעולם אין מקרים כאלה, רק בישראל יכול להתרחש עוול שכזה". 

לפני הכיבוש מנה שטחה של יאנון 16,000 דונם. 90% מן השטח הופקעו לטובת איתמר, היושבת גם על אדמות עקרבה, בית פוריק ןעווארתא. 

ומה עולה בגורל השטחים שנשארו ברשות אנשי הכפר?

אנשי הכפר מתפרנסים ממטעי הזיתים, קצת מגידולים חקלאיים ומהצאן המועט שלהם. גם למתנחלים יש כבשים, והם שולחים אותם למרעה דווקא בשטחים החקלאיים של תושבי הכפר. התוצאה - הרס הגידולים. בתקופת המסיק, כבכל כפר אחר, מקבלים תושבי יאנון אישור מן המת"ק הישראלי לצאת לשטח ולמסוק את הזיתים . כשהם מגיעים לשם, מתברר להם כי המתנחלים הקדימו אותם: הזיתים, שעליהם פרנסתם הדלה -  נעלמו . ר. ממחיש את השליטה של המתנחלים על הצבא: החיילים מקבלים בגלוי פקודות מהמתנחלים: כאשר אנשי הכפר מגיעים למסיק, פוקדים המתנחלים על החיילים לסלק אותם, והם -  מצייתים. לא פעם מכריז הצבא על שטח מאדמת הכפר כשטח צבאי סגור, ולאחר זמן מה מעביר את השטח למתנחלים.  

כאמור, הכפר הקטן יאנון מחולק שרירותית לשטחי ו-B. כאשר הוחל בבניית כתה נוספת על שטח מרוצף השייך לבית הספר - הגיע הצבא והרס אותה. אולם, אם תושב ינסה לבנות בשטח B, שבו הבנייה לכאורה מותרת, על התושב להוכיח שהאדמה היא שלו.

ור' שואל: "האם גם המתנחלים צריכים להוכיח שהאדמה שלהם כשהם מתחילים לבנות??" והוא מסכם בזעם: המתנחלים הם כמו מחלת הסרטן. מחלה שמתפשטת.  

זוהי תמונת המצב של תושבי כפר קטנטן שלא עשו רע לאיש, במלאת 48 שנים לכיבוש.

13:00 - חזרה לראש העין.