קלנדיה
יום שלישי של רמדאן
05:00 – כאשר הגענו, גילינו שהחניון חסום. למה? כמובן לא לשמח את הפלסטינים ולתת להם לחגוג את רמדאן! כבר היה התור ארוך אך כל חמשת שערי הבדיקות נפתחו. החיילת באקווריום פתחה את המכלאות והקרוסלות בקצב סביר.
05:40 - הגיעו שתי נשים ואמרתי להן שהשער ההומניטרי לא ייפתח עד השעה 06:00, והצעתי להן להיכנס לתור של העובדים. הן לא רצו. בשעה 06:15, מכוון שהשער ההומניטרי עדיין לא נפתח, הן עזבו. בשבילן, בזבוז בוקר. משפחה הגיעה: הורים ושלושת ילדיהם. ברור היה שהאמא ושלושת ילדיה, רצו לעבור את המחסום לביקור משפחתי. היו בידיהם מתנות. האבא בא כמובן, לוודא שאשתו וילדיו יעברו בשקט. הוא לא השתתף בביקור. הוא חיבק ונשק את אישתו ואחד אחד, הוא חיבק ונשק כל ילד, ילדה בגיל 3 או 4, בן בגיל 7, והבכור, בן 12 בערך. מכיוון שהשער ההומניטרי לא נפתח, המשפחה נאלצה להיכנס לתור של העובדים, זאת אומרת, הם נאלצו להיכנס למכלאה. הילדה פחדה וביקשה מאמה להרים אותה. גם שני הבנים לא שמחו להיכנס למכלאה. אני חשבתי לעצמי: הנה עוד דור הסובל השפלה בגלל הכיבוש. היו גברים שחזרו משערי הבדיקה מפני שלא היו להם אישורים נכונים. עובד אחד עצר אותנו אחרי שהוא הכיר את רוני והוא ביקש ממנה עזרה. הוא היה מנוע (ברשימה שחורה) אך החיילים באשנב סירבו להגיד לו למה. רוני נתנה לאיש את מספר הטלפון של סילביה והוא נשם לרווחה על זה שהייתה מישהי לפנות אליה. עוד מקרה: שני אנשים, אבא ובן מבוגר, שקיבלו אישורים לטייל לכבוד חג הרמדאן, באו להתחיל את הטיול שלהם מוקדם בבוקר. אחרי שהם הגישו את אישוריהם, החייל באשנב לא נתן להם לעבור. הסיבה? הם היגיעו בשעה 06:30 (בערך) והאישור ניתן לשעה 08:00. הם חזרו לספסלים חיכו שעה וחצי, עד שהיה מותר להם להתחיל יום כיף. היום היה עוד יום שנכחנו לדעת שישראל שולטת בכל עניין בחייהם של הפלסטינים וגורמת שנאה ומרירות.