עופר - שחרור בערבות, יידוי אבנים

צופות: 
איה קניוק, ניצה אמינוב (מדווחת)
02/06/2014
|
בוקר

 

בוקר ואחה"צ

 

בית המשפט הצבאי לערעורים

כב' המשנה לנשיא: סא"ל צבי לקח

תובע: סרן גלעד פרץ

סנגורים: אנואר אבו עומר ונרי רמתי

 

העורר:מאלכ נעים אחמד שלאלדה ת.ז. 850280512

 

הדיון הוא בבקשת חלופת מעצר. העורר מואשם בזריקת אבנים. מאלכ שלאלדה הוא רועה צאן שמעולם לא נעצר. באחד הימים, כשרעה את הצאן, הבחין שהצאן קרוב מאוד לגדר. באותו הזמן הגיע למקום הרבש"ץ (רכז ביטחון שוטף צה"לי – בדרך כלל האחראי על הביטחון בהתנחלויות נ.א.) וזרק על הנאשם 4 או 5 אבנים וירה באוויר 3 כדורים. לאחר מכן הנאשם זרק אבן על הכבשים כדי להרחיקם מהגדר ומהמקום. אבן אחת פגעה ברכב. עורכי הדין מדברים על האפליה בחקירה ובתוצאותיה – לא בדקו את הנשק של המתלונן ולא שאלו אותו מדוע זרק אבנים על הנאשם. את העורר כן כלאו.

התובע אומר שאין לתת שום אמון בדברי העורר, ואם הרבש"ץ אמר שהוא לא ירה, אז מאמינים לו.

הסנגורים מסבירים שוב שכבר בתחקיר הראשוני לא נבדקה גרסת העורר שהרבש"ץ זרק עליו אבנים וירה. יש לציין שחקירת העורר וחקירת המתלונן התקיימו באותו הזמן, וכפי שכבר נכתב, התקבלה רק גרסת המתלונן.

כמו תמיד בדיוני ערעורים החלטת השופט תינתן מאוחר יותר.

 

בפני השופט רס"ן אברי איינהורן התנהלו כמה משפטי קטינים ואני מנועה מלכתוב פרטים. על אחד הקטינים דיברתי עם עו"ד נרי רמתי מחוץ לאולם. מדובר בנער בן 14 שלגביו רמתי הביא גם תסקיר מבחן של עובד סוציאלי. בישראל קיים הכלי של תסקיר מעצר שיכול לשפוך אור על נתונים אישיים של הקטין, האם יש אנשים שיכולים לערוב לו, לשמור עליו – הבדל מאוד משמעותי לגבי השוני בין קטינים ישראלים לבין קטינים פלסטינים. רמתי אומר לי שבית המשפט לערעורים בהחלטתו בעניינו של קטין ציין שהיות ולצערו אין בסמכותו להורות על תסקיר מעצר של הרשות הפלסטינית, הרי שחובה זו מוטלת על הסנגור.

(ר' כתבה בנדון ב"הארץ")

בסופו של הדיון הורה השופט על חלופת מעצר שכללה הפקדה כספית בסך 5000 ₪. ערבות צד ג' בסך 10,000 ₪ ושהיית הנער בבית מלבד הליכה לביה"ס בליווי מבוגר.

נוהלי בית המשפט הם שלתביעה יש זכות לשקול הגשת ערר ובמקרה הזה היא תחליט לאחר 72 שעות – כלומר, 3 ימים. לאחר מכן מתקיים תהליך בדיקת הערבות וזה ייעשה רק ביום ראשון 8.6.14 – כלומר, גם אם הכל יתנהל כמצופה, הנער הזה יישאר בכלא שבוע נוסף - הכל בהתאם לנוהל.

 

במשך שעות רבות חיכינו, ויחד איתנו הייתה גם שוש קאן מ"נשים למען אסירות פוליטיות" לדיון בעניינם של תחריר וצדאם מנצור, עליהם כבר דיווחתי כמה פעמים.

הדיון היה מאוד קצר שכן עורך הדין מחמוד חסאן ביקש דחייה לצורך המשך ההתדיינות בעניין הסדר טיעון.

אין שום דרך לאמוד עד כמה יקרות אותן עשר דקות באולם בהן תחריר ישבה על יד צדאם אחיה, ושניהם יכלו לדבר ביניהם ועם האב.

הדיון הבא בתאריך 11.8.14

האב היה כלוא לפני שנים בישראל, ולכן מנועים ממנו ביקורים בכלא. כשיצאנו כולנו מהאולם, בשעה 6 בערב, שאלתי את האב באיזו שעה הוא יצא מביתו והתשובה הייתה 6 בבוקר.

דיברנו בחצר עם בני משפחות רבים שהגיעו בשעה מוקדמת מפני שאף אחד אינו מודיע באיזו שעה מתקיים הדיון או לפחות אם הוא יתקיים אחרי ההפסקה. טוב, אנחנו יודעות שהזמן של הפלסטינים אינו נחשב.

 

באופן כללי, יוצא לנו לצפות במעט מאוד דיונים, אבל יש השיחות בחצר שלעתים הן אפילו יותר משמעותיות ממה ששומעים בבית המשפט. שיחות גלויות עם הרבה פרטים שאינם עולים במסגרת כתב האישום ועסקת הטיעון.

למשל, ביום חמישי ה-29.5.14 הייתי ברחוב הראשי בעזרייה ועצרתי על יד חנות בה אני קונה הרבה שנים, כלומר, אני מכירה היטב את הבעלים. מעבר לכביש חנו כמה כלי רכב צבאיים, חיילים הסתובבו ואיש אחד, לא לבוש מדים, אבל עטוף כולו כמו החיילים, הכניס לרכב נער שרק הספקתי לראות שהיה לבוש במכנסיים קצרים, גופייה וקבקבים. על ידו הייתה אשה, כנראה אמא שלו. על המדרכה ממול, עליה עמדתי, היו אנשים רבים, כולל בעלי החנות. שאלתי מה קורה, והם אמרו שזה משהו שכיח. ציינתי שמי שלקח את הנער כנראה מהמוחבראת (שב"כ) והם ענו – ודאי, זהו עדנאן האחראי על האזור. ואז סיפרו לי שבלילה הקודם, בין רביעי לחמישי, הייתה פלישה לבתים ועצרו כ-11 נערים. כשהבחינו שאני מזועזעת מהסיפור אמרו לי: "עאדי" שזה בעברית "רגיל". כשהוצאתי את מכשיר הטלפון והתחלתי לצלם, החיילים הבחינו וכבר מעבר לכביש סימנו לי תנועת שלילה, ואז הגיעו אלי ואמרו שאסור לצלם. אמרתי להם שזה לא נכון, ואחרי כמה דקות הם חזרו לצד האחר. אני כותבת את כל הסיפור הארוך הזה מפני שביום שני, בחצר בעופר, איה התחילה לדבר עם כמה נשים ומששמעה שהם מעזרייה קראה לי. התפתחה שיחה על מה שאני עושה בעזרייה. ואז אחד הנערים אמר – אני ראיתי אותך מצלמת, ואחר כך עוד אחד אמר שהוא היה שם וראה את הויכוח שלי עם החיילים, והתברר שכולם שם בגלל אותה קבוצה שנלקחה בלילה. קשה לתאר את תחושת הסולידריות שהייתה עם אותם פלסטינים שיודעים שאנחנו שם בשבילם.

שיחה אחרת, מאוד מעניינת ומאוד שוברת לב, הייתה עם מישהו בשם זיאד דרנאסה מדיר קדיס. דיר קדיס הוא כפר קטן על יד ההתנחלויות קרית ספר ומודיעין עלית. אחיו של זיאד, ריאד בן ה-38 נמצא במעצר מינהלי כבר 9 שנים, עם שחרורים קצרים לחצי שנה בכל פעם. עורך דינו, פיראס סבאח, הגיש בשבוע שעבר ביום שני עתירה לבג"ץ בעניינו. מיד למחרת נלקח ריאד לחקירות במגרש הרוסים. הטענה היא שיש חומר חדש שאינו קשור לחומר בעניין המעצר המינהלי (שגם אותו עורך הדין אינו יכול לראות). זיאד הגיע מוקדם בבוקר בתקווה לראות את אחיו ולשמוע מה קורה. בצהריים אמר עורך הדין שעכשיו הודיעו לו שריאד מנוע מפגש עם עורך דין, וממילא אחיו לא יוכל להיות בדיון. ואיך אפשר שלא לבכות כשזיאד מספר שבתו הקטנה של ריאד חושבת שהכלא הוא הבית של אבא שלה ושואלת: מתי אבא כבר יגור בבית שלנו?