קבלאן, תלפית

קרוב לכניסה ממתינה לנו הפתעה: בניין סופר-מודרני, מחופה באבן לבנה, ועליו כתובת באנגלית: 

Citizen Service Center. ליד הכניסה המקושטת באדניות פרחים צבעוניים אנחנו פוגשים ב-ה, ראש המועצה, שמוביל אותנו לסיור במרכז. ואכן, המבנה תוכנן בקפידה לרווחת התושבים הבאים לקבל שרות: דלתות זכוכית מעוצבות הנפתחות ונסגרות אוטומטית מובילות לאולם הקבלה.  מאחורי דלפק שיש ארוך ומהודר יושבים שלושה עובדים מול מחשבים. מולם שתי שורות כיסאות מרופדים לנוחות התושבים המחכים לתורם. התור מוסדר באמצעות מתקן אוטומטי.  וכל אדם שנזקק לשרות לוקח מספר ויודע את מקומו בתור. אין ויכוחים. הניקיון מופתי, האווירה נעימה, מכובדת ומכבדת. מאחורי מחיצת זכוכית נמצא משרדו של מנהל השרות לתושבים, ובהמשך, במסדרון, ממוקמים שלושה בתי שימוש: לגברים, לנשים ולנכים(!). הבניין נבנה מתרומות שהתקבלו מארה"ב ומגרמניה. אין ספק שנעשה שימוש מיטבי בכספים אלה. 

אנחנו מוזמנים להיכנס ליחידה הנפרדת המשמשת את ראש המועצה  ועוזריו. 

ה. ראש העיר, גבר משופם ונעים הליכות מדבר בעברית שוטפת, וגם  קורא וכותב בעברית, זכר לשנות רבות עבודה בישראל. לשאלתנו מי בנה ועיצב את מרכז השרות בכישרון ובידע מיוחדים במינם, הוא עונה בגאווה: "המהנדסים שלנו, תושבי העיר". שפר חלקם של המהנדסים הללו. הם קבלו הזדמנות נפלאה לבטא את כישרונותיהם ויכולותיהם. אבל כמה כישרונות בחברה הפלסטינית הולכים לאיבוד בגלל היד הקשה של הכיבוש שבולמת צמיחה אישית וקולקטיבית?  

ראש המועצה מקפיד לכנות את קבלאן, על 10.000 תושביה, בשם עיר. אולי, אם ניקח בחשבון גם את 12,000 האנשים שהיגרו במהלך שנות הכיבוש לירדן, סעודיה, ארה"ב, ובנו שם את ביתם החלופי. אלה מבניהם שמנסים לחזור נתקלים בבעיות: פעמים רבות בקשתם לחזור לגדה נדחית. אחרים, שחזרו ואף הוציאו תעודות זהות פלסטיניות, אינם מורשים, כעונש, לחזור לארצות שאליהן הגרו. 

במקור, היו לתושבי קבלאן 16,000 דונם אדמה. כיום, כביש 5 נסלל על אדמתם, וכנהוג, גם שטחים נרחבים משני צדיו הופקעו. כל אדמות הכפר מוגדרות כשטח B. השטחים הסמוכים לכביש הם כבר שטח C. שם אסור לתושבים לבנות. בנוסף לשטחים שנגזלו בשל סלילת הכביש, גם ההתנחלות רחלים נגסה באדמות קבלאן. אולם הבעיות הביטחוניות אינן נעוצות ברחלים, אלא בהתנחלות שכנה אחרת, אש קודש. 

לפני שנה חדרו מתנחלי אש קודש לקבלאן, שרפו מכוניות, יידו אבנים וכתבו כתובות נאצה. אנשי המקום הזעיקו צבא ומשטרה. ומה הם עשו?

"עשו סיבוב והלכו", כדברי ראש המועצה. היות והאדמות מוגדרות כשטח B, אנשי המקום יכולים לעבד אותן. אבל, בעונת מסיק הזיתים מקדימים אותם השכנים, מתנחלי רחלים ואש קודש ומוסקים את עצי הזית שלהם. ושוב, הצבא שמגיע למקום מגרש אמנם את המתנחלים, אבל גם את התושבים. "צדק" חייב להיעשות.  

שבעה מבני המקום נמצאים כיום בכלא. רובם על זריקת אבנים. (עבירה שכידוע לא נזקקת להוכחה.) גם ילדים נעצרים מדי פעם, אך רובם משוחררים תוך פרק זמן קצר. 

מקורות הפרנסה של התושבים מוגבלים מאד: חלקם, כאמור, נוסעים לארצות אחרות לחפש את מחייתם. אחרים, עובדים ברשות הפלסטינית. אלה שגורלם לא שפר עליהם יוצאים לעבודה יום יום בישראל דרך מחסום קלקיליה. "בשלוש בבוקר", אנחנו מעירים. "למה לא בשתיים בבוקר?" מעמיד אותנו ראש העיר על טעותנו. 

בקבלאן ששה בתי ספר מופרדים לבנים ובנות החל מכתה א' ועד לסיום התיכון. כ-60 בוגרים ממשיכים ללימודים אקדמאיים באוניברסיטאות אל נג'אח, ביר זית או מרחיקים עד ירדן. כשהם מסיימים, כצפוי, לרובם אין עבודה והם מתפרנסים מעבודה בבניין. 

הבעיה העיקרית של קבלאן היא בתחום הרפואה. רופא כללי מגיע למרפאה המקומית משכם שלוש פעמים בשבוע. רופא ילדים מגיע פעם בשבוע  וכך גם רופא נשים. מעט מאד עבור אוכלוסייה של 10.000 נפש בתוספת חולים מהכפרים השכנים, שבה אחוז הסובלים מסוכרת, בעיות לחץ דם ולב .הוא גבוה במיוחד. 

אנחנו מבטיחים שנפנה לרופאים לזכויות אדם בבקשה לייחד ימי עבודה של רופאים מומחים  לקבלאן ושכנותיה.  

בסיום הפגישה - עוד הפתעה: מוגש לנו שאלון מודפס, שבו אנחנו מתבקשים למלא את פרטינו האישיים, למען המשך הקשר. 

11:00 תלפית.

בהעדר ראש המועצה שנסע למכה, אנחנו משוחחים עם המורה לאנגלית ועם גזבר המועצה. 

תלפית היא כפר קטן יחסית. הוא מונה כ-4000 תושבים. כ-700 מאנשי הכפר עברו לנסות את מזלם בירדן ובארה"ב.

ההתנחלות עושת הצרות שלהם היא עלי, מדרום. המתנחלים אינם מאפשרים לאנשי הכפר לעבד את אדמתם המוגדרת כשטח C. ( רק חלק מהשטח הבנוי של הכפר מוגדר כשטח B.) אל השטחים הקרובים לעלי אין לתושבים גישה. גם כאשר הם מנסים להגיע לחלקה המרוחקת מן ההתנחלות, המתנחלים מגיבים ביריות. לרועים אין אפשרות לרעות את הצאן בקרבה להתנחלות, שכן האזור הוגדר כשטח צבאי סגור. החקלאים אינם מקבלים אישור לעבודת החריש. למסיק קוצבים להם שני ימים בלבד. בשל כך, מקורות המחייה זעומים מאד. 

תלפית היא יעד קבוע להתנכלות הצבא: חיילים נכנסים בלילות לבתי הכפר.  תוך כדי חיפוש הם הורסים את הרהיטים וחפצי הבית. החיפוש מדוקדק: הם מקישים על אריחי הרצפות, ואם הרצף לא הקפיד ולא מלא את כל התשתית במלט, החיילים עוקרים את האריחים בחיפוש אחרי "סליקים". בביתו של הגזבר ערכו החיילים חיפוש במשך 5 שעות והשאירו אחריהם הרס.  

כ-15 מאנשי הכפר נמצאים כיום בכלא רובם נשפטו לשנות מאסר ארוכות. אחד מהם נשפט ל-37 שנות מאסר על ירי לכיוון מתנחלים.

(ולמתנחלים מותר לירות?!!!) . אחרים ל-18 - 15 שנים על אחזקת נשק.

גם לתלפית יש בעיות בתחום שרותי הרפואה. בכפר יש שרות של טיפת חלב ויום בשבוע לטיפול בנשים בהריון. לטיפול במחלות שונות פונים אנשי הכפר למרפאה בקבלאן, הסובלת, כאמור, מעומס כבד. 

קבענו לשוב ולבקר בתלפית כאשר ראש המועצה יחזור ממכה. 

12:00 יציאה לדרך חזרה. בצומת תפוח החיילים שנראו בבוקר עזבו. המגרש ריק. כך גם תחנת האוטובוס. 

13:00 חזרה לראש העין.