קירה

צופות: 
מיכל ר. גליה ו. (ברכב פרטי)
26/05/2015
|
אחה"צ

מיכל מדווחת:

זה 4 שבועות שגליה ואני, מיכל, שותפות.

גליה מתאמנת אם הנשים כ- 8 - 10 במספר ביוגה. 
אני מכינה איתן עבודות, סריגה ציור ועוד.

בשבועות אלו אנו עדות לחיבור מאוד יפה בינינו, כולנו. הנשים באות כמעט כולן למפגשים.

אחרי נשיקות וברכות מתחלקות הנשים לשתי קבוצות לתרגול ביוגה. בזמן הזה אני עם קבוצה עושה עבודות למיניהן.

הנשים ואני הבאנו בדים וחולצות לבנות, ולימדתי אותן לצייר ולקשט את החולצות והבדים בצבעי טקסטיל משלי.

הייתה התלהבות רבה. 

בעזרתה של גליה עם מעט ערביתinfo-icon אנו מתקשרות הרבה יותר טוב מבעבר, מה שמקרב מאוד. פתאום הכל זורם, גם מעט אנגלית עוזרת.

באחד המפגשים הבאתי עלי גפן ממולאים באורז ,מה שהקפיץ מיד את הבשלניות שרצו להוכיח לי שהן יודעות יותר טוב. אתמול כבר הביאה כל אחת מהן מאכל אחר. אכלנו שתינו ומאוד נהנינו.

למפגש הבא גליה ואני הבטחנו שנביא אנחנו אוכל משלנו, (עוד לא יודעת מה בעצם שלנו? אולי פאי בסגנון צרפתי...)

הילדים כבר יצאו לחופשה. הבנות באות, משתתפות גם ביוגה וגם מציירות.

אחים ואחיות קטנים מצטרפים בהתרגשות רבה.

אחרי כמה מפגשים שהתנהלו בכבדות הגענו להתקדמות משמעותית.

אנו יוצאות ממועדון הנשים, לא לפני שמתחבקות עם כולן באושר.

 

גליה מדווחת:

אני חייבת לציין שהתחלתי את הפעילות בכפר בסקרנות ובהתלהבות עצומה, אבל גם בחשש-מה: אני בכלל כזאת טירונית, חדשה לגמרי במחסום-ווטש, וכל העניין של היוגה התגלגל לגמרי במקרה. אני לא באמת מדריכת יוגה, רק מתרגלת. אף פעם לא העברתי שיעור, ועצם הרעיון להעביר שיעור פיזי הכניס אותי למתח. ידעתי שבנות הכפר עבדו עם סאלי-אן פרידלנד. הכניסה לנעליה הגדולות של רקדנית מהוללת ואשת מקצוע ממש הפחידה אותי... מי יודע אלו ציפיות יש לבנות הכפר...

העובדה ש"בונים" על הערבית שלי רק הלחיצה אותי עוד יותר. ידעתי שהערבית הספרותית שנרכשה באוניברסיטה לפני שנים + זכרונות ילדות מהסרט הערבי של ימי שישי אחר הצהריים הם לא ממש בסיס איתן לתקשורת חופשית. הרצון לתקשר היה אדיר, אבל היכולת...

בפועל, בכפר, החששות התמוססו כבר בפגישה הראשונה, ומאז ביתר שאת בכל פעם.

מצאתי נשים פתוחות, מקבלות וחמות. הן מוכנות להסכין עם הערבית השבורה שלי ומעריכות את עצם המאמץ. התחלתי להביא פנקס ואני משתדלת ללמוד משהו חדש בכל פעם. לפעמים אני קולטת שהן קצת צוחקות עליי... אבל ברוח טובה. לחלק מהן יש גם ידע חלקי באנגלית, וכך בין השפות אנחנו מתגלגלות לקשרים שמתהדקים לאט לאט. אני מנסה לזכור את השמות, לחבר שמות לפנים, ללמוד גם את השמות של בנותיהן שבאות איתן. שלא יהיו בשבילי "נשות כפר קירה", אלא נג'אח וחייאת ואמירה וכרימאן – כל אחת ועולמה...

אשר ליוגה – הבנתי ש"יוגה" היא בסופו של דבר כותרת. אף אחד לא מצפה ממני לפיתולים של גורו הודי או לעמידת ידיים. הנשים פשוט כמהות לקצת פעילות גופנית, ל"זמן איכות" שלהן עם עצמן ועם גופן. אנחנו עושות תרגול פיזי מתון, ואני משתדלת להתאים אותו ליכולות שלהן. לראות את התמורה שהן עוברות בכניסה לחדר הקטנטן – איך אחרי שהתריסים מוגפים (כמובן) הן פושטות את השמלות הארוכות ואת כיסויי הראש וניצבות על המזרנים במכנסיים ארוכים ובחולצות טריקו, בעיניים בורקות... – זה שווה הכל.

אני עדיין סקרנית לראות לאן יתפתח כל זה. יודעת שהמציאות שבירה, שהקווים דקים... מקווה בכל לבי שתתפתח ידידות אמת וקירבה אמיצה וארוכת ימים בינינו לבין נשות הכפר, אבל גם מודעת לכך שהאלימות שסביבנו עלולה לקרוע את הרקמה העדינה הזאת באבחת סכין.

שנעבור את הקיץ הזה בשלום ובשקט...

ותודה גדולה למיכל שקלטה אותי לפעילות במהירות ובטבעיות, שאוספת אותי בכל שבוע ממחלף הכפר הירוק וגורמת לי "להרגיש בבית".

אלה החוויות שלי מחודש וחצי ראשונים במחסום-ווטש.