ענאתא-שועפאט, א-טור

.

איך נפגע ילד קטן מצלף גיבור . מספיק שיעמוד לו בשקט בפינת החומה  ויחכה לאחותו.

ומספיק שעל גג הבית שמול הילדים העושים דרכם הביתה ימוקמו צלפים. למה לא.

7.00 - הגענו למחסום ענאתא בשעת הבוקר של הילדים, כשכולם רצים מן המחסום לאוטובוסים הממתינים להם בכביש הראשי, לאחר שעברו בשער מיוחד תחת פיקוחו האישי של סנדוקה , ראש הועד.

הסבר קצר לריענון - איזור מזרח העיר סופח ברובו הגדול לירושלים המערבית לאחר מלחמת ששת הימים ולכן רוב תושבי מחנה הפליטים שועפאט והכפר הגדול ענאתא נחשבים לתושבי ירושלים והם בעלי תעודות זהות כחולות. למרות זאת בנו רשויות המדינה והביטחון  כמה שנים  לאחר האינתיפדה השנייה מחסום ענק בכניסה לשועפאט, הקיפו את כל האיזור בחומת אדירים אפורה וכך הפרידוהו מן השכונות הגובלות בו, הגבעה הצרפתית מדרום ופסגת זאב מצפון. חידוד קצר של המדיניות ותוצאותיה -

בסוף שנות השישים, תחילת שנות השבעים בונים את הגבעה הצרפתית כהמשך להר הצופים. כמה קילומטרים מצפונה לה נבנית שכונת נוה יעקוב, ממזרח לבית חנינה ובצמוד לשכונות החיצוניות של א-ראם. כעבור כעשרים שנה נבנית פסגת זאב ש"תחבר" בין שתי השכונות ואז מתגלות באמצע בית חנינה ,שועפאט וענאתא. איך שומרים על השכונות הישראליות מפני שכניהם העובדים איתם, נוסעים איתם, מנקים את בתיהם , מבשלים ומגישים במסעדותיהם ובונים את שכונותיהם.

נותר רק לשרשר חומה אפורה ומאיימת בין השכונות השונות ובא גואל לתקציב הביטחון.

כשבג"צ "אישר" את המחסום למרות הטיעונים של תושבי השכונה שהם חלק מן העיר ירושלים,  נקבעו תנאים להקלת המעבר במקום. כי מדובר הרי בתושבי ירושלים.   אך את התנאים האלה אף אחד לא מתכוון לקיים.

המאפיין של המקום הם הילדים הרבים שמגיעים מדי יום להסעות לבתי הספר ופעילי  השכונה שעמדו תמיד ליד האוטובוסים ביציאה מן השכונה והשגיחו על עליית הילדים לאוטובוסים ויציאתם לדרך ועל שובם הביתה בשלום. לכן, גם לאחר פתיחת המחסום ובלחץ כבד של ועד השכונה הוסכם שהילדים יעלו על האוטובוסים בתוך המחסום בהשגחת הועד ויצאו לדרך ללא בדיקה נוספת. ולאחר תקופה מסויימת החליטו הרשויות השונות להרחיב את מגרש החניה של האוטובוסים ולהקיפו בחומה אפורה ע -נ -ק -י -ת. ובינתיים, בשל עבודות הסלילה והבניה האיטיות כרגיל , עוברים הילדים בשער נפרד ורצים לאוטובוסים שממתינים מחוץ לגבולות המחסום.

ואנחנו באות לראות את זרם הילדים החולף בקרוסלה ולשאול על שלומו של יחיא אל חמודי , הילד הפצוע ואיך זה קרה. בתחום הרפואי ממתינים לו עוד טיפולים רבים של השתלת עין ועל הרגשתו של ילד שנפגע כה חמורות אפשר רק לנחש. יחיא עמד בפינה שבה נפגשות החומה והדרך המובילה לתוך השכונה וחיכה לאחותו. ושם הוא נורה. ולמה? כי באחד מן הבניינים הגובלים בדרך זו, שהיא היום הכניסה היחידה לשכונה, ממוקמים צלפים. זהו.

במחסום התור כבר שקט, בעיקר צעירים בדרכם העירה. כל המעבר לוקח רק דקות ספורות, אבל ממחיש במדוייק את הזעם והחימה כשהחיים נתונים בידיהם של חיילים וחיילות בני 19 וכפתורי קרוסלה -  רק אדם אחד עובר ואז ננעלים השערים. העובר המאושר מניח את חפציו על מכשיר המגנומטר ופונה לחיילות עם התעודה המזהה. החיילות מאשרות והמאושר ממשיך בדרכו. החיילות משוחחות. יש טלפון. מפטפטות. פותחות לממתין הבא. הוא עובר , השער ננעל, מאשרים אותו, החיילות משוחחות. יש טלפון. וכן הלאה. לממתינים שמחוץ לשערים יש קיום רק כשהחיילים והחיילות מתפנים מעיסוקיהם הנכבדים.

כשיצאנו שוחחה רחל עם מפקד המחסום בדבר ההתנהגות כלפי האנשים הממתינים בייאוש שקט . לדעת המפקד הכל מתנהל מצויין, כמו בהמלצה של בג"צ.

וברחובה הראשי של א -טור רק משמרת אחת של מג"ב, שערי בתי הספר נסגרים,  הילדים בפנים ועוד בוקר שקט עבר עליהם.