קדום

צופות: 
משתתפות ומצלמות: פיצי, נורית פ., רעיה, נירית וליאורה א. שגם מדווחת. נהג: נדים.
08/05/2015
|
אחה"צ

בכפר קדום כ 4,000 תושבים. עצם קיום הכפר מופיע ברשומות עוד בשנת 1596. בשנת 1975 הוקמה בסמיכות לכפר הפלסטיני קדום התנחלות יהודית בשם קדומים. התנחלות קדומים היא התנחלות מיוחסת- וע"פ ויקיפדיה היא היישוב היהודי הראשון שהוקם בשומרון לאחר מלחמת ששת הימים... גם בקדומים גרים כ 4,000 תושבים.

 

מתוך ויקיפדיה: "...בשנת 2003 חסם צה"ל את הדרך המוליכה מהכפר לעיר שכם, זאת בשל התרחבות התנחלות קדומים. עקב החסימה התארכה הדרך לשכם בכ-14 ק"מ. מיולי 2011 החלו בכפר הפגנות שבועיות בתביעה לפתיחת הדרך..."

 

על הישראלים, מתנחלים כמזדמנים, חל החוק הישראלי. על הפלסטינים המקומיים חל החוק הצבאי. מאליו ברור כי למי שנתון תחת משטר צבאי, דוגמת הפלסטינים תושבי קדום, אסור להתקהל ובוודאי לא להפגין. ואני ממשיכה את הציטוט מויקיפדיה: "... ההפגנות יוצאות ממרכז הכפר לכיוון קדומים והצבא משתמש בגז מדמיע, ב"בואש" ובכלבים לפזר את המפגינים".

 

וכך נפגשנו, בסביבות השעה 12:15, במגרש החנייה של תחנת רכבת צפון בראש העין ונסענו עם נדים לקדום. נכנסנו לכפר בסביבות השעה אחת וראינו תנועה ערה של נערים וילדים שיצאו מהמסגד, מתפילת יום השישי וירדו לכיוון מרכז הכפר. התקדמנו במעלה הדרך עד שהגענו לאזור ההפגנה.

 

יותר משמדובר בהפגנה מדובר בנוכחות. נוכחות שתוקה כואבת. חשמל באוויר. לכפר, כמו לכל כפר פלסטיני רחובות צרים ומעוקלים וחומות אבן גודרות את החצרות. המקומיים מתגודדים בחבורות. הם מוחים על כך שהדרך הראשית שמחברת אותם לכביש הראשי (כביש 55), לכיוון שכם נחסמה. וזאת כדי שלא יעברו דרך קדומים. כתוצאה מכך הם נאלצים לעשות עיקוף של 14 ק"מ בדרכי עקלתון בהרים. רק מהסיבה שלתושבי קדומים לא מתאים שפלסטינים תושבי קדום יעברו דרכם. הם גם ניצבים שם כי אסור להם להפגין ולמחות.

 

ומולם, מעבר לעיקול הדרך מסתתרים ואורבים חיילי צה"ל במדים כהים, קסדות, משקפות וכולי. רכב "הבואש" עומד הכן והכל פועם ודרוך. האוויר רוטט. מי יתקוף ראשון.

 

גם מרחוק, על ההר הקרח שמתמר מעל קדום מוצבים משקיפים חיילים במדים כהים מאיימים חמושים ודרוכים. מספרים לנו שכבר מעשר בבוקר הם ניצבים שם.

 

אנחנו מצטרפות לאנשי הכפר. הבואש כבר התיז כמה סילונים בואשים שמזדרזפים לאיטם במורד הרחוב. הרחוב זרוע אבנים וסלעים. בקו הראשון עומדים שני גברים מבוגרים, לבושים בבגדי השבת שלהם ובמכנסים תחובים לגרביים ומנפנפים בדגלי פלסטין. מאחוריהם וליד חומת אחד הבתים מסתופפים צלמי עיתונות על חצובותיהם, לבושים בשכפצים. פה ושם ילדים מחזיקים שברי מראות ומנסים לסנוור את החיילים הרחוקים. ילדים אחרים מנסים בגבורה לידות אבנים ברוגטקות מאולתרות שנופלות הרחק לפני הצבא החמוש והמסתתר. קבוצות של גברים, חמורי סבר, ברובם לא צעירים מתגודדים ומחכים. חלקם חמושים במסכות נגד אדים רעילים שניתן לקנות בחנויות לחומרי בניין בארץ. שלושה ילדים בני כשש-שבע מתרוצצים בין האנשים בגלימות מתנפנפות בתחפושות אדומות כחולות של סופרמן.

אנחנו שמחות לפגוש את ס. ידידנו שמספר לנו שהשבוע הצבא פשט בלילה על ארבעה בתים בתוך הכפר, ללא סיבה, הרס את הבתים מבפנים והכה את אחד האנשים מכות נמרצות. תמונות אפשר לראות בפייסבוק שלו.

 

ס. גם מציג לנו בן כפר, איש נאה לבוש בג'קט אלגנטי ומספר לנו שאתמול עבר צינתור וחשוב לו להתייצב כבר היום להפגנה.

 

אנחנו פוגשות עוד כמה בני הכפר שהם בכירים במשטרה של הרשות, כולם אנשים מבוגרים ומכובדים, מבינים ודוברים עברית. כולם ניצבים בגופם כדי להביע את מחאתם השקטה.

 

מאחורינו, במורד הרחוב חונה אמבולנס של הרשות.

 

לפתע כאילו משום מקום, מגיח מאחורי העיקול, מהכיוןן שהצבא מסתתר וחוסה בו, קומנדקר צבאי ודגל ישראל ענק מתנוסס מעליו. תוך שניות ספורות נורים צרורות של פצצות גז. אנחנו נמלטים. רצים לאחור. מדלגים בין האבנים והסלעים. השמיים, האוויר, הרחוב, האופק, העולם מתמלאים עשן סמיך לבן. אני לא מספיקה למשוך את הצעיף על הפנים. הגז חונק. צורב. חורך את העיניים ואת הגרון. בחור אמריקאי, מתנדב שלום, כושל ונופל ופוצע את כפות ידיו. כולנו מסתתרים מאחורי עיקול גדר אבן סמוכה. העיניים צורבות. הנשימה שורפת. לאט לאט העשן מתפזר. הרוח היום מאיתנו והלאה וזה  טוב. 

הקומנדקר המדוגל נעלם ואחריו, לפתע, נעלמים החיילים. עוברת שמועה בין האנשים שהחיילים מאגפים את הכפר מהצד השני, מאחורי הבתים. אנחנו רצים לכיוון אבל החיילים נעלמים. הרעיון של הצבא הוא לדחוק את אנשי הכפר כמה שיותר לאחור, לתוך הכפר, להרחיק אותם לתוך קדום ורחוק מקדומים.

לא, הצבא לא מפחד שהפלסטינים יתפרצו לכיוון קדומים. הצבא יודע שבסוף כל הפגנה הפלסטינים מבעירים צמיגים. החבר'ה בקדומים לא אוהבים את ריח עשן הצמיגים. זה מסריח להם את הכביסה שלהם שתלויה לייבוש באויר הצח.

 

אחרי השעה שתיים וחצי טיפס והגיע קרוב לקו החזית הטרקטור שגורר אחריו עגלה עמוסה בצמיגים, הסתתר בצמוד לחומת אחד הבתים מחכה לשעת הכושר לזנק, לפרוק את הצמיגים ולהדליקם.

אנחנו נפרדנו, נכנסנו למכונית של נדים ויצאנו בחזרה הביתה. עוד יום שישי  ללא אירועים מיוחדים עבר על תושבי קדום.  

 

ופאנצ' אירוני לסיום: קדום... קדומים... אנחנו... אתם... מי היה פה קודם... למי יש (שם) יותר ארוך... אז "קדום" לא מה שחשבתם.

האגדה מספרת שקדום היא בעצם אבן חדה, מעין מכשיר, שאיתו אברהם אבינו מל את עצמו בנקודה בה נמצא כיום הכפר. מל והתעלף.