ברטעה-ריחן, טורה-שקד, טייבה-רומנה, עאנין

צופות: 
מדווחות: רוני שליט ושולה בר (מצלמת)
07/05/2015
|
בוקר

בשעון הכיבוש יש רק מחוג אחד 

תמונות: מחסום ברטעה – 1. משאיות מנויילנות. 2. משתרוולים מהטרמינל. 

 

 

06.00 מחסום ברטעה-ריחן
בחניון התחתון בצד הפלסטיני יש עדיין מקומות חניה. בקרוב הכל יתפוקק. בחנייה המיועדת להן ממתינות  15 משאיות, עמוסות בעיקר בתוצרת חקלאית (מכל רחבי הגדה אל ברטעה המזרחית והמערבית וכנראה גם ליישובי ואדי ערה). המשאיות תפסו מקום כבר מאתמול בערב, הנהגים כמובן ישנו ברכב, כדי לתפוס את הזמן היקר בבוקר ולא לאבד אותו. הזמן הפלסטיני שהולך לאיבוד בתהליך הזה לא מעניין איש. הסחורה על המשאיות עטופה בניילון כחול ויש שפורשים על הניילון עוד ברזנט. גם לעטוף ולהסיר ולעטוף שוב (בבדיקה) לוקח המון זמן (פלסטיני).
06.10  טרנזיטים מוניות ורכבים פרטיים מגיעים בזה אחר זה ופולטים כמות לא נתפסת של נוסעים...  כולם מזנקים אל השער. אל הטרמינל. אל העבודה. כל רגע חשוב בבוקר. הקרוסלה בכניסה לטרמינל נפתחת לסירוגין אך עדיין לא מצטבר תור.
בחניון העליון מהומה כרגיל בשעה זו: עשרות הפועלים העולים כמעט ללא הפסקה מהטרמינל הולכים להסעות. עשרות טרנזיטים מחכים לנוסעים. רבים קונים קפה בקיוסק של המתנחלים, כאן לא מדברים על חרם. מוכר הקפה הפלסטיני לא נראה הבוקר ובכל מקרה ממילא הרחיקו אותו מאוד מהפרנסה של היהודים. אנחנו יורדות ברגל במסלול המגודר (שרוולinfo-icon) אל הטרמינל. כוסות קפה ריקות  מתגוללות על האספלט ופועל הניקיון הפלסטיני עובר ואוסף. אחדים אומרים שהיום "הכל בסדר", מישהו אומר "בעיות בעיות, תמיד בעיות". קצב המעבר נראה מהיר.

 

 06.40  מחסום חקלאי עאנין
המחסום אמור להיפתח ב 0630. ואומנם הטויוטה הלבנה של המת"ק כבר נמצאת בתוך המחסום, אך החיילים והמפתחות לשערי המחסום אינם. צלצלנו למת"ק, חייל אדיב אומר שיש איזושהי בעיה והחיילים בדרך. עוד הוא מסיים ב "ותודה שצלצלתם..." והנה מגיעים החיילים והמפתחות. 06.45 חייל פותח את השער, הרכב הצבאי נכנס לשטח המחסום, חייל נועל את השער, חייל יוצא מהרכב ומסביר לראשון שהשער צריך להישאר פתוח, השער נשאר פתוח והרכב עולה בסערה על כביש המערכת ונעלם באופק... מהטויוטה הלבנה משיבים לנו: הוא תיכף חוזר. כעבור מספר דקות הרכב חוזר, החיילים יוצאים ומתחילים לתפעל את המחסום.
07.00 באיחור אופנתי של חצי שעה הפלסטינים הראשונים סוף סוף עוברים במחסום. ילד שבא עם סבתו לא מורשה להמשיך איתה, כנראה אינו רשום בתעודת הזהות שלה. הילד מסתובב וחוזר הביתה בצייתנות. הסבתא יוצאת מהמחסום ומסבירה לנו מה קרה, מקבלת את הדין בלי להתלונן. היא ניסתה, לא הצליחה.  נכד פלסטיני לא עובר עם סבתו ללא ניירת חתומה. רק במזל. בהמשך 3 טרקטורים עוברים וכן  כ 15 הולכי רגל.
07.15 עוזבות. אין ביכולתנו לראות ולשמוע אם יש עוד ממתינים. 

 

 07.17 מחסום טורה-שקד
המחסום פתוח, החיילים בעמדות, המעבר קפוא. בכניסה למחסום תקועות 7 מכוניות ריקות, הנהגים הלכו להראות לכובש את הניירת ומתבוששים לשוב. בצד השני של המחסום, בצד של טורה ליד הקרוסלה, יש מריבה קולנית בין הפלסטינים. עצבים. כבר שלושה ימים המחשב של צה"ל לא עובד והעניינים לא זזים. בבוקר בדרך לעבודה הסבלנות פוקעת. מאבדים זמן יקר. החיילת, ורק היא בלבד ללא עזרה, רושמת את פרטי העוברים ביד. המעבר מתבצע בהילוך איטי. תלמידים, מורים, עובדים הגיעו בזמן (חלקם באו שעתיים לפני פתיחת המחסום), זמנם יקר, הם לחוצים. שעון הכיבוש עובד לאט עם מחוג אחד.
בהמשך הנהגים חוזרים למכוניותיהם ועכשיו מרימים מכסה פותחים דלתות והחיילים ממלאים את חובתם ומציצים פנימה. כאילו הפצצה הצפויה להיות שם (בדרך אל הגדה, לא בדרך לישראל) יושבת במושב האחורי או בתא המטען. כל כך הרבה מִתקנים יש במחסום הקטן והצפוף הזה, מה זה עוזר? רבים יוצאים ממנו כעוסים ומיואשים.
עד השעה 07.35 המכוניות עברו לשטח הרשות ורק 4 הולכי רגל עברו משם אל מרחב התפרinfo-icon. ב 7:40 עזבנו כאשר התור בצד של טורה עוד לא התפוגג.

 

מחסום חקלאי טייבה-רומנה (שער 154)
אנו מטפסות לפסגת הר אֶסְכַּנדָר במרומי אום אל פחם (500 מ') ומשם מתגלגלות מזרחה למרגלותיו, למחסום חקלאי שמשמש את תושבי הכפרים השכנים, שאדמותיהם נחסמו בפניהם על ידי הגדר. כאן אנחנו יכולות לצפות היטב על המחסום ועל המחכים מן הצד השני. המחסום נפתח פעמיים בשבוע לחצי שעה בבוקר (8.00) ואחה"צ (16.00), באותם הימים שנפתח מחסום עאנין: שני וחמישי.  בהגיענו בשעה 8.00, רכב המת"ק כבר חונה אך כל השערים סגורים ונעולים.שוטרי מג"ב מאחרים להגיע ב 10 דקות. אחר כך יגיד אחד העוברים הקבועים: כן, מאחרים, לא נורא, יש להם בעיות, יש לנו סבלנות. הזמן הפלסטיני פוגש את זמן הכיבוש.
עד 8.30 עוברים 2 טרקטורים ו 15 הולכי רגל. מכוניות לא מורשות לעבור מכאן. המג"בניק סוגר את השער ואנו חוזרות הביתה.