ג'וריש, מאדאמא

11.15 היגענו לג'וריש.. הרכזת, א. ועוד מספר נשים היו במקום בסיום המשמרת שלהן בפרוייקט ההסעדה המצליח לילדים ב-6 בתי הספר בג'וריש ובקוסרה. כמו תמיד המקום עם הציוד לבישול ואפיה מבהיק בנקיונו, והנשים נמרצות, מאירות פנים, ומאוד מסורות ליוזמה העיסקית שפיתחו. כשהיגענו היו עסוקות בספירת מאות מטבעות השקלים ושני השקלים בהם משלמים הילדים עבור הארוחה.

שוש היציגה בפני א. את ההכנות הנדרשות מהנשים לקראת יציאה ליום הים. כרגיל, ההתלהבות רבה.  בכל זאת א. הביעה דאגה / שאלה אם לא טמונה בנסיעה לתל-אביב סכנה לנשים ולילדים.
דליה השיבה לה שאין סכנה, וסיפרה שגם ישראלים רבים חוששים שלא בצדק להגיע לגדה. בתשובה א. ענתה בתמיהה: "איך יתכן שהיהודים מפחדים? הרי הם, נמצאים אצלנו כאן כל יום וכל לילה...". רק לפני מספר ימים חיילים נכנסו לחלק מרוחק בכפר, בכיוון לכביש הראשי, ועקרו עצי זית רבים.
סוכם שלקראת היציאה ליום הים, א. תמשיך את הקשר ישירות עם רחל.

נירית הביאה בפני א. וחברותיה את הרעיון לפתוח חנות אינטרנטית לשיווק עבודות היד שחלק מהנשים בכפר מייצרות ומעוניינות מאוד למכור. פתיחת חנות אינטרנטית עשויה לעקוף מכשולים שמציב הכיבוש בפני שיווק מסורתי של העבודות. נירית הציעה לסייע להן בבניית האתר המדובר. הן התעניינו מאוד, העלו שאלות וחששות, והוסכם שיחשבו על האפשרות ונמשיך לדבר על כך.

במקביל, בשיחה של פיצי עם כמה מהנשים, הן סיפרו לה עוד על חייהן. לכל בית יש גם גינה צמודה שכל אשה מטפחת. בכלל אמרו בגאווה שהנשים בכפר 'עושות הכל', בבית ובחצר. הגברים יש ביניהם גם אלה שעובדים בישראל באופן לא קבוע.
על 'ביקורי חיילים' אמרו שהם מגיעים לכפר בלילות, לא מעזים לבוא במשך היום. בלילה הם נכנסים לכפר ברעש גדול, קוראים לאנשים לצאת החוצה, אבל ברגיל לא נענים.
קבלת הפנים אלינו, כמו תמיד הייתה לבבית וחמה. הזמינו שנבוא שוב בקרוב. הבטחנו.

12.30 בצומת זעתרא, המקום נראה כמעט ריק, בכל זאת ראינו פלסטיני אחד מעוכב.

מבורין יצא רכב צבאי.

12.45 מאדאמא. הגענו דרך בורין. מאדאמא הוא כפר קטן המונה כ-2.300 תושבים. בקרבתו הוקמו התנחלויות 'יצהר' מצד אחד ו'ברכה' מצד שני.

פגשנו במג'לס את מזכיר המועצה, שישב לשוחח איתנו עד שהיגיע ראש המועצה, ט, צעיר נמרץ וחביב. הוא זכר ביקור קודם של חברותינו אצלם בכפר.
ט. סיפר שאנשי מאדמא סובלים קשות ובאופן יום יומי מנוכחות המתנחלים והצבא. החיילים נכנסים לכפר ביום ובלילה. הביקורים כמעט קבועים. בבוקר ואחה"צ הם מעמידים מחסומי פתע, בעיקר  מתחת לגשר של כביש 60, ובודקים את כלי הרכב הנכנסים לכפר.
כעת  ליד 'ברכה' הולכת ומוקמת התנחלות חדשה, "סלע". המתנחלים מתחילים להשתלט על אדמות הכפר והצבא שם עוד ועוד מחסומים.

המקרה שהסעיר את האנשים בכפר בחודשים האחרונים, היה נסיון של חייל חמוש לחטוף פלסטיני. כרגע בעיתונות מדווח שהצבא רואה בחומרה את המקרה והחייל מועמד לדין.
הסיפור החל כשלפני כמה חודשים חייל חמוש עצר פלסטיני בעל לול תרנגולות הנמצא על תל בחלקו הצפון מערבי של הכפר. [לפני יותר משנה הלול הועלה באש על ידי מתנחלים ולאחרונה שוקם בעלות של כ-1/2 מליון ש"ח, כמובן ללא פיצוי כלשהו מצד מדינת ישראל. גם את ביתו שהיה ליד הלול נאלץ להעביר אל מרכז הכפר מחשש לחיי ילדיו].
באחד הימים ירד בעל הלול במכוניתו לעבר מרכז הכפר כשחייל חמוש עצר אותו, עלה למכונית ודרש ממנו להסיע אותו לכביש 60. הפלסטיני שחשד שמכאן החייל יאלץ אותו להמשיך להתנחלות 'ברכה' ולהחזיקו שם, וההמשך מי ישורנו, הפך את ריכבו לכיוון התעלה שבצד הכביש וברח. למרבה ההפתעה גם החייל ברח משם עם נשקו.
בעקבות תלונה שהגיש בעל הלול למת"ק הפלסטיני ושהועברה למת"ק הישראלי, הוא הובא ל'יצהר' להעיד במסדר זיהוי. שם זיהה את החייל וזה נעצר.
 למרבה השמחה יכולנו לספר לראש הכפר - מן העיתונות - כי בימים אלה החייל מובא למשפט. 

שאלנו אם ירצו שנבוא מידי פעם לצפות ולתעד את התנהלות מחסומי הפתע (הלא מפתיעים) ולפרסם זאת. הוא נענה בשמחה, והחליף איתנו כתובות אי-מייל ופייסבוק.

לקראת סיום שאלנו אם יש בכפר התארגנות של נשים, ואם יש מקום להכרות איתן ואולי לפעילות משותפת. גם לכך נענה בחיוב, וסוכם שניצור עימו קשר לקבוע עוד פגישה לדבר בנושא.

בסופה של הפגישה ט. נהנה להפתיע אותנו בשיחה באנגלית טובה, וסיפר בגאווה על לימודיו האקדמיים. השיחה כולה התנהלה בערבית, בעזרתו המיוחדת של נדים, שמקפיד לתרגם לנו גם את התרבות ולא רק את מה שנאמר.

ובזמן שאנחנו ניפגשנו עם אנשי המועצה, נשארה נירית בחוץ לדבר עם עשרות ילדים 

 חמודים מאוד שהקיפו אותה, כשעינו האחראית של נדים משקיפה לוודא ששלומה טוב.
הילדים היו מופתעים עד המומים לשמוע שנירית היא יהודיה מתל-אביב. הם היו ידידותיים, סקרנים ונלהבים מכרטיסי 'מחסוםווטש' שחילקה להם (באין איתנו ממתקים). הילדים גם הסבירו לה שתל אביב היא שטח כבוש, ושהיהודים שם הם 'קופים'. מבוגרים שהיו במקום אמרו להם שלא נאה לדבר כך, כי האורחות שבאו מתל-אביב לבקר בכפר הן "נשים טובות". הילדים ביקשו להצטלם איתה, והראו לה בגאווה חוברות שלהם ללימוד אנגלית. בין המבוגרים האלה היו שסיפרו על עזרה חשובה שקיבלו מסלביה ומתמי כ. וביקשו למסור להן שלום.

ביציאה במעלה התל בדרך לכיוון כביש 60 הצבא הציב אבנים ענקיות שחוסמות את רוב המעבר, אך מאפשרות לרכב בודד לעבור ביניהן בזהירות. 

חזרנו על כביש 55.