קלנדיה

ממרחק אנו רואות שהמחסום מלא באנשים. התור מגיע עד רחבת החניה ואי שקט גדול באויר. רק הדרורים מזמרים .

אנשי הכנסיה האקומנית לא כאן. כנראה הפסיקו להגיע בימי א.

בשעה חמש בבוקר רק קרוסלה אחת פתוחה. לא ברור מדוע. באקווריום חייל בודד שאינו קשוב לרחש בחוץ. הצעקות גוברות וקבוצת צעירים דוחפת בפראות.

המבוגרים שבחבורה נמלטים מהתור מחשש להיפגע. הם נעמדים בהמתנה לפתיחת השער ההומניטרי. אחד הזקנים שנחלץ מהדוחפים מקלל את היהודים שהיטלר לא חיסל. כולו רועד מזעם.

רוני מצלצלת למפקדה. מבקשת שיפתחו עוד קרוסלות.

בחמש וחצי נפתחות עוד שתי קרוסלות. המתח מתפוגג מעט. מוכר הבייגלה מבקש מאיתנו לבקש שיפתחו עוד אורות. דולקות רק שתיים מתוך שש נורות. יש המייחסים לנו יכולת לפעול. זו תחושה נעימה. אחרים שואלים למה  היהודים נוהגים בהם כך.

ליד השער ההומניטרי מתרכזת קבוצת נשים, מורים ( כנראה) ומשפחה בדרכה לבית החולים לטיפול עיניים של הבת. השער לא נפתח.

רוני מנסה להבין מהשוטרים אם יש כוונה לפתוח השער. אם אין כוונה כזו היא מבקשת שיידעו את הממתינים כדי שיכנסו לתורים הרגילים. השוטר שהצטרף בינתיים לא עונה לה . מפנה הגב. בסביבות השעה 6:15 מגיעה השוטרת הקבועה וטוענת שאין להם מפתח לשער ושאינה יודעת מדוע הוא לא נפתח והאם החייל יגיע לפתחו. אנו ממליצות לממתינים לעבור בקרוסלות והם אכן עושים זאת.

השער ההומניטרי לא נפתח.

החיילת המגיעה לקראת השעה שבע טוענת בפנינו שהשער לא נפתח כי אין צורך. הכל נע במהירות. מראה עינינו ראה אחרת והלב צר מגסות הרוח של צעירה חסרת רגישות.

בכל מקרה , מהשעה שבע התור מצטמק במהירות. כל הקרוסלות עובדות, כל השרוולים פתוחים ואנשים רצים להספיק להגיע לעבודה.

רק תא שירותים אחד פתוח- של הנשים. אין נשים המעזות להתקרב לשם. אני צופה בגבר בודד הפונה לדלת הנשים.

רחבת ההמתנה מטונפת.

זהו יום ראשון של עבודה כמדומני עבור הפלשתינים שהיו בסגר.

כמה היה נפלא אם אפשר היה להתחיל אותו אחרת.