חמרה (בקעות), חאלת מקחול

צופות: 
נירית חביב, קובי (אורח, צלם) ודפנה בנאי (מדווחת)
31/03/2015
|
בוקר

בתמונות:
תרגיל הפגנה, חיילים מחופשים לערבים במחסום חמרה ; רועה על חומת העפר החוסמת את המעבר מערבה בבקעה ; אבו סאקר, בתו וחמותה על רקע ערימת ההריסות בח'אלת מקחוּל ; הילדה רצה ושרה

 

 

צומת תפוח  11.00 – בחסום חיילות ומכונית משטרה, השוטרים עוצרים רק מכוניות פלסטיניות. כרגע משאית מעוכבת לבדיקה. אדוני הארץ פטורים מכל עיכוב ונוסעים חופשי בין אם ביצעו עבירה או לא.

 11.20 מעלה אפרים – על הכביש אין חיילים, כולם ספונים בפילבוקס, כנראה.

 

בשדות של התנחלות מכורה, בדיוק איפה שבסתיו תלו שלט שהכריז שהשנה אין מעבדים את השדה מפאת השמיטה, עובדים קומביינים מקושטים בדגלי ישראל וקוצרים את החיטה!!! השלט זרוק בצד.

 

11.45 מחסום בקעות (חמרה) המחסום סגור. תור ארוך של מכוניות משתרך מכיוון מזרח ואיש אינו עובר. מכיוון הבקעה מערבה מעבירים פה ושם. וכל זה משום שהצבא עורך תרגיל בשדה של פלסטינים מדרום-מזרח למחסום. הרבה ג'יפים צבאיים, אמבולנס והמון חיילים. חלקם לבושים כערבים בגלביות ומקללים קבוצה אחרת של חיילים שלבושים במדים ומכוונים רובים אל ה"ערבים". "איטבח אל יהוד"..."מניאקים" ... "ג'ובניקים" צועקת הקבוצה הראשונה ומשליכה על היהודים כדורי טניס צהובים בוהקים. כולם מתגלגלים מצחוק. הכל מתנהל בשלומיאליות ובאיטיות. צה"ל היה מת שהפלסטינים יבואו אליהם כך.

בצד עומדת חיילת מחופשת לערבי ומלמלת בייאוש – "מה אני עושה כאן ? למה אני מטרידה את הערבים שגרים ועובדים כאן? מישהו ביקש מהם רשות?" כשמישהו נותן לה כדור טניס היא מחזירה לו אותו מייד. ממש לא אוהבת את הקטע . גם אנחנו לא !!

 

עוד פחות אנחנו אוהבים זאת כשמתברר שפלסטינים שמגיעים ממערב תקועים במחסום, בשעת צהריים חמה, ואינם מורשים להמשיך בדרכם. טלפון למת"ק נענה ב"מה את רוצה ממני ? אני עומדת במחסום?" ועוד טלפון למוקד ההומניטארי. קצין המת"ק חכים שבזמנו נתן לנו את מספר הטלפון שלו כדי שנוכל להיעזר בו בשעת מצוקה, כהרגלו, לא עונה לי כלל. אף פעם אחת הוא לא ענה כשביקשנו לדבר איתו. באותה שעה עוברות מכוניות ישראליות בחופשיות בכביש (אם התרגיל מסוכן לעוברים – האם לא היה ראוי לשמור באותה מידה גם נפשם של מתנחלינו?), ואפילו פלסטינים הבאים מהבקעה ופניהןם מערבה עוברים במחסום אחרי עיכוב קל.

לבסוף מעבירים את כולם בבת אחת ללא בדיקה ותוך 2 דקות המחסום ריק ממכוניות.

 

במהלך התרגיל הלכתי לסככת הפועלים בשדה הקישואים. הפלסטינים אמרו שהחיילים לא דיברו איתם כלל, לא ביקשו רשות, לא הסבירו , פשוט באו והשתלטו להם על השדה. מתנהגים יפה, לא מציקים יותר מדי, הם אמרו בביישנות. רק ביקשו שלא יעלו על שדה מסוים שיש בו שתילים רכים. העברתי את בקשתם למפקד התרגיל והוא אמר שיתחשב בכך. ואם אנחנו לא היינו שם ? איך יבקשו הפלסטינים? רוב התרגיל התבצע בשדה שזה עתה נקצר, החיילים והמפקדים ניסו להיות "הומניים" וגם כלפינו היו קשובים ואפילו שלחו חיילת שתלווה אותי דרך שטח האימונים אל סככת הפועלים (למורת רוחי), ועם זאת כאשר יחידת צבא ענקית מתנפלת על השדות הפרטיים שלך, ולפתע יורה (אש, ובעיקר רימוני הלם) ללא כל התראה או רשות, ועשרות חיילים מחופשים לערבים מתרוצצים ומשליכים עם כדורי טניס על אדמתך ובה בעת המחסום סגור למעבר  – לא רק שקשה להבין טירוף כזה, גם אין בו שום דבר הומאני.

 

מקחול
רימה בשראת, צעירה בת 22 בחודש השמיני להיריונה, בתה מלאכ בת שנה וחצי וחמותה בת 76 , יושבות תחת העץ היחיד במקחול (לפני כמה שנים שתלו התושבים מספר עצים ומייד חש צבא הכיבוש ועקר אותם) ומאחוריהן הריסות בתיהן – ערימות של פחונים מעוכים ובדים קרועים. פניהן מביעות כעס ותיסכול. והרי לפני כשנה וחצי הרס הצבא את הבתים ואת כל הכפר ועכשיו שוב. זה לא פשוט להתמודד שוב עם הריסות חייהן. הבית הוא הדבר היקר לנו בחיים – הכל מתרכז בו והוא העוגן שמתוכו אפשר לבנות חיים, דלים ככל שיהיו. והנה שוב הן מןצאות את עצמן – תינוקת , אישה הרה וישישה בערוב ימיה – חסרות אונים ואבודות נוכח הריסתו. אני מנסה לדמיין מה הייתי חשה אם יום אחד היה נהרס ביתי וזה כל כך נורא שאינני מצליחה להעלות מצב שכזה. אבו סאקר, אביה של רימה ההרה מגיע עם פעילי "סולדאריות בקעת הירדן". הפעילים ממשיכים בדרכם לאחר 10 דקות של ביקור נימוסין ואבו סאקר נשאר איתנו במקחול.

רימה מספרת על ההריסות : ב-7 בבוקר הגיעו המון חיילים ובולדוזרים והרסו , ללא התראה, לא נתנו להם זמן לפנות את החפצים, 4 בתים (פחונים) ו-30 דירים. את הבתים הם החליפו באוהלים שתרם מכיסו סלאם פיאד וגם מועצת טובאס, אבל מחסה לרוב בני הצאן עדיין אין. הטלאים הקטנטנים מתים בקור המקפיא ששורר בלילות. ההריסה הייתה בלתי חוקית אפילו לפי חוקי הכיבוש, משום שלחוסין בשאראת הזקן יש צו מבית המשפט האוסר להרוס את ביתו (אותו קיבלו יום לפני הבג"צ בספטמבר  בתגובה להריסות דאז 2014) . אז מה ? מישהו יפצה ? מישהו יחזיר ? ולא רק זה – אלא שמה שבנו עכשיו אחרי ההריסה – הוא בלתי חוקי, ללא הצו המגן כביכול עליו, שלא חל על הבנייה החדשה !!! ואכן, יום לאחר ההריסה המקורית הגיעה יחידת חיילים, ב-9.00 בערב, וחתכה בסכינים את האוהלים הזמניים ושוב הופקרו התושבים, על זקניהם וטפם לצינת הלילה הקשה.

ברקע נשמעו כל העת יריות של הצבא, וגם לאחר מכן כשביקרנו באום ג'מאל ובעין אל חילווה אצל משפחתה של ביסאן. האלימות הנשמעת היטב ברקע מבהירה לכל מי כאן בעל הכוח.

בדרכנו חזרה, נוכחנו שתרגיל ההפגנה הסתיים זה מכבר. נעלמה כל הנוכחות הצבאית המוגברת והמחסום היה ריק. ריק מדי. נעצרנו לבדוק למה לא מגיעה אף מכונית. מראה נדיר במחסום שוקק חיים זה. ואכן , כעבור כ-5 דקות הגיעו מכוניות ועברו ללא עיכובים.

מחסום מעלה אפרים לא היה מאויש (החיילים היו בפילבוקס); במחסום בצומת תפוח היו חיילות ובטרמפיאדות מכל צדדיו היו חיילי מג"ב - שומרים על המתנחלים אך אינם עוצרים את התנועה.