קלנדיה

5:00 רק עמדה אחת פתוחה. התור מגיע עד סוף הסככה.

אנשים רואים שצפוי להם בוקר קשה. פונים אלינו בשאלות, אנחנו מתקשרות למת"ק. במת"ק עונים יחסית באדיבות, אומרים שיבדקו את העניין.

כמה אחדים מתחילים לתלות את שקיות האוכל שלהם בצד השני של המכלאות. מתכננים להידחף בתור.

5:10 מתחילות דחיפות, הדיפות. התור נהרס. בחוץ גשם זלעפות, מבריח אנשים אל מתחת לסככה. הכול בבלגן.

5:15 נפתחות עוד 3 עמדות. אחרי שכבר נהרס התור. חבל.

5:30 מישהו לוקח פיקוד על התורים, מתחילים להסתדר שלושה תורים ארוכים עד סוף הסככה. מי שמגיע אחרון עומד חשוף בגשם שלא מפסיק לרדת.

אלה שכבר הגיעו לעמוד בתחילת המכלאה כלואים תחת טפטוף גשם מתמיד, רווח של חצי מטר בין שני חלקי גג שמותירים שטח חשוף לגשם. עינוי סיני.

5:40 אמנם 4 מסלולים עובדים, אבל המצב אינו משתפר ברחבה.

החיילת באקווריום פותחת לעתים רחוקות מאד, וכשפותחת – עושה זאת לזמן ממושך יחסית. אנחנו מונות: 90 איש בפתיחה אחת של הקרוסלות. הדבר יוצר מתח, מחכים הרבה זמן, וכשהיא פותחת המונים מנסים להידחס. אנחנו צופות שבירה נוספת של התורים.

מגיעות שתי משפחות עם ילדים קטנים. מתלבטות אם לחכות לפתיחה של ההומניטרי. הפועלים נותנים להם להיכנס לראש התור.  עוד כמה נשים מגיעות ונכנסות לראש התור.

5:50 ממשיך גשם מטורף. אנשים בקצה הסככה נרטבים, מים על הפנים ועל הבגדים.

בפנים העמדות עובדות לאט לאט. החיילת באקווריום – בשלה.

עוד מעט השעה 6 והאוטובוסים יגיעו – מרגישים את המתח באוויר.

שני פועלי בניין חוזרים חזרה דרך המכלאות – בזמן שעמדו בתור התקשרו אליהם שההסעות לעבודה (מודיעין, רמלה) נסעה. לא יכלו לחכות להם. הלך יום עבודה.

5:55 שני שוטרים מגיעים. אבל מאוחר מידי... כמו שצפינו –  בפעם השנייה הבוקר – בלגן, דחיפות, מכות, אין תורים, מהומה.

6:00 עדיין בלגן בתחילת התור, אך מאמץ להחזיר את התורים. אולי בזכות בואם של השוטרים – הללו החלו לפתוח בתכיפות רבה יותר, כל פעם למעט אנשים. יכול להיות גם שהם התקשרו והאיצו בעבודת החיילים במסלולים.

אנחנו מספרות לשוטרים כמה רע היה בבוקר. תשובתם "אין מה לעשות, כולנו בני אדם, חיילים פשוט איחרו, זה קורה". אנחנו תוהות אם דבר כזה קורה גם במקומות כמו ביטוח לאומי או המשטרה – כל מקום אחר שצריך לתת שירות.

6:05 הכל עובד יותר מהר ויעיל.

אנשים מתקבצים ליד ההומניטרי. הם רואים שאין כוונה לפתוח להם. על ספסל יושב איש קשיש פיסח. הרגל הפגועה שלו עטופה בשקית ניילון, הוא עם קביים. השוטר אומר שלא יוכל לעבור בהומניטרי, כי אמר לחייל המת"ק שאין צורך להגיע.

6:20 הסככה התרוקנה.

6:30 עזבנו. לקח לנו 7 דקות לעבור ולהירטב עד האוטו.

בשעה וחצי של שהייה ראינו איך המחסום עובד בצורה קלוקלת ופוגענית (ולמעשה בניגוד לחוקים – מסלול אחד פתוח מתוך חמישה). ואיך הוא הופך להיות יעיל ו"מתוקתק". פגשנו אנשים שהגיעו ב 5:00 בבוקר שדיברו על כך ש"החיילים נוקמים בהם", ש"עושים להם בכוונה", וש"כך יוצרים אצלנו מרירות ושנאה". ואנשים אחרים שהגיעו בשעה 6:00 למחסום ריק, ועברו בשמחה במהירות לצד השני. נעים לראות כשהמחסום עובד טוב, אבל תחושת חוסר העקביות, הידיעה שגם מחר בבוקר חיילים יכולים לא להגיע למחסום ושאנשים יפסידו יום עבודה, יוצרת מועקה, כעס, חוסר אמון. ובחזרה לדברי השוטרים – למה במחסום מותר לאנשי הסמכות לעשות שגיאות, כי הם "רק בני אדם" – בלי לתת על כך דין וחשבון? כי החיילים והשוטרים מרגישים שהם עושים טובה, בטח לא נותני שירות. בהיעדר דיאלוג – שהרי איש אינו מסביר לפועלים את פשר העיכוב בבוקר – אפשר להבין את מי שאומר ש"עושים להם בכוונה".