קלנדיה +

צופות: 
תמר פליישמן.
15/03/2015
|
אחה"צ

כשחולת לב תושבת ביר-זית במצב אנוש מובהלת לביה"ח סאן-ג'וזף שבמזרח ירושלים, הדרך הקצרה ביותר או המהירה ביותר לא עוברת במחסום קלנדיה.

אבל קלנדיה היא הדרך היחידה שלחוקי הכיבוש יכולה האישה, אם תשרוד את העיכוב הלא קצר בפתח המחסום בטענת השווא של "אין תאום", ואת טלטולי הגוף שבמעבר מאלונקה לאלונקה ומאמבולנס לאמבולנס, להגיע לביה"ח אליו היא מובהלת כשהיא ספק בהכרה ספק לא.

בזמן הארוך שחיכיתי בחברתם של אנשי הצוות הרפואי לחבירת האמבולנסים הם אמרו לי: "אנחנו עובדים בלהציל חיים והם (החיילים) עובדים בלקצר חיים". וסיפרו שלפעמים בתרקומיא בדיקת האמבולנס כוללת הכנסה של כלב לתוכו מה שמסוכן לחולים כי על כלב יש הרבה חיידקים.

 

כשעברתי את המחסום לצד הירושלמי, לא הצליחו החיילים הבודקים להבין מה אני עושה שם, מאיפה אני באה ולאן אני הולכת.

ואני שיודעת שזכותי על פי חוק להיות במקום הזה, לא מעוניינת להסביר ולתרץ דבר, רק להציג בפניהם תעודה מזהה.

-  "תיכנסי לדלת האדומה" הורה לי החייל, "צריך לברר".

נכנסתי. מצאתי את עצמי כלואה בספק חדר ספק תא מבוטן מטר על מטר, אולי עוד כמה סנטימטרים גדלו, שאחד מקירותיו, זה שפונה אל עמדת החיילים, מזכוכית חסינת כדורים, כמו הזכוכית שמאחוריה עמד כמה שעות אח"כ רוה"מ שנאם בכיכר, רק קטנה יותר ומזוהמת יותר.

העברתי את הזמן בהתבוננות דרך החלון בצג המחשב של החיילת.

אחד לאחד עלו במחשב תמונות בני אדם ופרטיהם. איש אחרי איש אחרי אישה אחרי איש, תמונה בגדול ופרטים בשורות של כתוב. ואז הגיעה תורה של אישה צעירה ומתחת לדיוקן הפנים שעלה במחשב הייתה כתובה שורה באדום בוהק. "מנועה" אמרה החיילת, "אחורה". ולא עזרו דבריה של האישה שהיא לא ושהאישור חדש, "אחורה".

עוד דקות אחדות הייתי כלואה שם עד ששוטר נכנס לעמדת החיילים, הביט בי דרך הזכוכית המשוריינת ואמר: "היא, שתלך מפה לקיבינימט!"  

הלכתי. אבל למקום אחר.

 

את עמדת מחסום הדרכים שעל כביש 65, כ-300 מטר לפני התנחלות אדם, איישו שלושה חיילים שעצרו רכבי פלסטינים ובדקו. לא הצלחתי להבין מה בדקו. עמדתי בצד האחר של הכביש והבטתי כשקבוצת שוטרי מגב ירדו לעברי מגבעה שליד מגדל השמירה וקצין, יוסף נסר אל-דין שמו דרש שאלך כי:  זה מקום מסוכן, כי יש ידיעות, כי יש לו/להם יש מישור גלוי ויש מישור לא גלוי...

את מה שהיה לי לומר לא רצה לשמוע ולא יכול היה לשמוע, יש לו סעיף שמיעה  אמר והוסיף ששיחה בינינו יכולה להתקיים רק בבית משפט אחרי שניידת שיזעיק תבוא ותיקח אותי למעצר.

יוסף נסר אל-דין התרחק מספר צעדים, טלפן, אמר משהו בטלפון, הקשיב ואז קרא לאנשיו, כולם נכנסו לרכב ונסעו מהמקום.

אחרי כמה דקות גם אני נסעתי ועל הכביש נשארו רק שלושה חיילים שהמשיכו לעצור רכבים פלסטינים ולהטריד את הנהגים.