חברון, תרקומיא

10.00 - 15.00

התחלנו היום מתרקומיא כי אספנו את הצלם בתחנת הרכבת שבקרית גת. בשעה זו של הבוקר שקט שם ואין שום דבר מיוחד.

חברון

מערת המכפלה

עבד מחנות המזכרות מספר שבשבוע האחרון פתאום החלו לעצור גם צעירות בלי שהביאו חיילות לשם כך. זה חדש ומדאיג, ביחוד בגלל הרגישות ליחס לנשים.

תיירים מאינדונזיה נכנסים בצד הפלסטיני. קבוצה של צעירים מביה"ס התיכון הסביבתי בשדה בוקר עושים סיור מקיף פוגשים מגוון נציגים ודעות.  פגשנו גם את אבנר "משוברים שתיקה" שהוזמן לדבר אתם גם כן. אנחנו מחליפים אינפורמציה.

התקשרנו למ' מ"בצלם". היא עסוקה בגביית עדות מבעל מכולת מול ביה"ס אל איברהמייה.

מסתבר שביום חמישי האחרון ביקש כדרכו להעביר ארגזי ארטיקים מבית החרושת ב-H1 לחנותו, דרך מחסום בית המרקחת. החיילים חדורי מוטיבציה ביטחונית עכבו אותו ובדקו ארטיק ארטיק. פתחו גם את ניר העטיפה. בתום שעתיים הורשה ללכת לחנותו עם מאות ארטיקים נמסים וקלופים למחצה. שאלה: למה שארטיקים בחנות עליד בית ספר ייחשבו סכנה בטחונית?

עוד  שאלה: מי יקנה ארטיק שנמס והוקפא בשנית עם ניר אריזה פתוח?

וכך ירדה הסחורה לטמיון ואתה גם פרנסתו.

מעניין שאת שקיות החטיפים היבשים והצ'יפסים למינהם שלא קורה להם שום דבר משעה בשמש, הם לא בדקו. הוא מראה לנו את כל האירוע מצולם.  לדבריו זה קורה לא פעם.

הלכנו לבי"הס  אל-איברהמייה, שם יש מנהל חדש וחמור סבר. סיכמנו לבקשתו שלהבא נארגן קודם הגעתנו אישורים ממחלקת החינוך בחברון.

הלכנו קצת הלאה ובתחילת רחוב השוהדא, קרוב מאד לכניסה המוסלמית, כשלפתע צדה את עינינו כתובת צה"לית על קיר ופתח בית: "בידוק ביציאה". אשה שזה ביתה עומדת ומביטה בנו. שאלנו אותה לפשר הכתובת והיא מספרת על נוהל שקיים בימי ה"חריג היהודי" שאז נחסמת הדרך הרגילה אל העיר הצמודה לכניסה למערה. ואנשים נאלצים ללכת דרך ארוכה מסביב. במקום זה עוברים ממסדרון הצמוד לביתה והצבא עושה שם בידוקים.

כל זה מאז הטבח שעשה ברוך גולדשטיין ב-1994.

ב-15 השנים הראשונות אטמו את כל דלתות הבתים שפנו לרחוב ואנשים נאלצו לעשות סיבוב ענק כדי לעבור מצד לצד. בנוסף, היא אומרת, הם הרגישו חנוקים. לדבריה יום אחד נמאס לה והיא פשוט שברה את הדלת החסומה וופתחה אותה בחזרה. הצבא לא הגיב  ומאז זאת שוב יש דלת הפונה אל השוהדא. אבל מכיוון שמהדלת הזאת יש מעבר ארוך עד המעבר לקסבה, למרות שזה צמוד לביתה היא פותחת את המעבר לכל מי שרוצה וצריך בימים שהצבא חוסם למען חגי היהודים. לדבריה היו ימים כשהכל היה אטום אנשים הביאו סולמות וקפצו מעל החומות כדי לעבור לעבודה לבית הספר ולאן שצריך. עכשיו הם פשוט מצלצים בפעמון והיא פותחת לכולם. "גם בלילה" היא אומרת "גם כשאני לשה בצק או כל עבודה אחרת אני מרגישה חייבת לעזור לאנשים שבחגים שלכם לא יכולים ללכת פשוט וקצר. "אפשר להיכנס לראות"? אנחנו שואלים. לא, היא אומרת למוחמד, לא רוצה יהודים וישראלים בבית שלי.

לבסוף נתרצתה: זאת פעם ראשונה שאני מסכימה. והיא לוקחת אותנו למסדרון החוצה את חדרי ביתה וממנו נמשכת הדרך אל חצרות פנימיות וסמטאות עד שניתן להגיע אל המסגד וממנו אל הקסבה. אחר כך בחדר עם כוס תה היא מספרת על שנות סבל וקשיים בהליכה  לעבודה לבית ספר ולשאר מקומות שבן אדם צריך ללכת אליהם. ובכלל שגרה קשה ומלחיצה

וזה מסביר את הצבא שסימן לעצמו במילים: "בידוק ביציאה" כדי לעשות את הפטרולים כל הזמן במסדרון ובסמטאות.  היא מספרת שנאבקה עד ששכנעה את החיילים לקחת על אחריותה אם יעבור מישהו מסוכן דרך המעבר הזה. יום אחד לפני שלוש שנים כשבנה היה בן 12 והלך עם כיתתו שם כשהאזור הוכרז כשטח צבאי סגור, החיילים תקפו את הילדים ועצרו אותם וכשבנה הוחזר הביתה היו פניו נפוחות ומלאות דם. אחרי עוד כמה ארועים של מכות אמרה יום אחד לחייל: בפעם הבאה שתכה את הבן שלי אני ארביץ לך.....

הנער היה צריך טיפול פסיכולוגי ארוך כדי שיחזור לשגרה.

יש לה גם  ארבע בנות נשואות ברחבי חברון וגם הן סבלו מעיכובים והטרדות בזמנו, דבר שמבחינתם חמור במיוחד.

"כאלה ה הם חיינו למרות שעכשיו יחסית יותר רגוע" היא אומרת. "אבל תבואו בפסח ותראו בעצמכם מה עושים לנו".

הבטחנו שנבוא וגם נקיים. הפרידה ממנה לעומת הפגישה כבר הייתה חמה ולוותה בחיבוקים. השארנו טלפון לקשר עם תצטרך.

ברחוב השוהדא היה שקט.

על המדרגות שממול בית הדסה, העולות לביה"ס קורדובה, במסגרת יהוד האזור, שמו המתנחלים שלט: מדרגות התקווה .... וגם סימנו כמו סימוני החברה להגנת הטבע.

תיירים מוזמנים להליכה בעקבות ישי, רות ודודהמלך.

"ולקינוח" מכל הטוב הזה, כשיצאנו בדרכנו חזרה, בכניסה לבסיס ליד קריית ארבע שעכשיו שוהים בו חיילי גולני, ראינו דבר שלא ראינו אף פעם: חיל מוליך אדם כפות וקשור עיניים אל הבסיס.