קלנדיה

צופות: 
ורג'ניה ס., עינה פ. (מדווחת)
10/03/2015
|
בוקר

בוקר של אדישות, זלזול ועוינות במחסום קלנדיה

 

כבר היו תורים ארוכים שהגיעו לתוך חניון המחסום כשהגענו בשעה 5:50 ומצאנו שכל חמש תחנות הבידוק היו פתוחות.

 

קצת אחרי השעה 6:00, התברר שאחת הקרוסלות – עוד פעם, זו בקצה המכלאה הימנית – התקלקלה ולא נפתחה. השגנו את תשומת ליבו של השוטר התורן, אמרנו לו שהקרוסלה לא נפתחת, ובקשנו ממנו להודיע לקהל ברמקול, בשפה הערבית, שהקרוסלה מקולקלת כך שהאנשים המחכים באותה מכלאה יצאו ממנה ושלא ייכנסו אנשים חדשים. קבלנו בחזרה צעקות מן השוטר שהבעיה ידועה לו והוא כבר הודיע לאנשים שהקרוסלה מקולקלת אבל זה לא עוזר (זאת אומרת, הבעיה האמיתית היא עם האנשים ולא עם הקרוסלה).

 

הלכנו לעמוד ליד הקרוסלה המקולקלת לעקוב אחרי המתרחש שם. האנשים בתור סיפרו לנו שהקרוסלה הייתה בסדר קודם לכן, והם המשיכו לעמוד בתור בהבנה שהבעיה נעוצה בחייל האחראי על פתיחת הקרוסלה, שפשוט לא פותח אותה (מן תאורית קונספירציה, שבמצב שבו לא מתייחסים לאנשים בכבוד המינימלי, אפשר להבין אותה). כיוון שראינו במו עינינו שהחייל האחראי כן לוחץ על הכפתור לפתוח את אותה הקרוסלה והיא בכל זאת לא נפתחת, התקשרנו לחמל המת"ק ובקשנו לייצור קשר עם החייל האקוריום ולבקש ממנו סך הכל שיודיע ברמקול שיש בעייה בקרוסלה של מעבר 1 כך שאנשים יחליטו איפה הם מעדיפים לעמוד. לא שמענו אחר כך שום הודעה.

 

בינתיים, משמעת התורים קרסה לגמרי והאנשים הצעירים הוציאו את העצבים שלהם אחד על השני בדחיפת ליד הכניסה לשני המכלאות האחרות, בזמן שהגברים המבוגרים והנזהרים יותר התרחקו מן המכלאות שמא ייפצעו בבלגן.

 

סוף סיפור הקרוסלה: אחרי הפסקה, היא נפתחה! ובפעם הבאה, היא נתקעה שוב. במצב הזה, אנשים לא ידעו מה כדאי להם – לחכות באותה מכלאה, או לצאת ממנה ולהצטרף לסוף התור של אחת המכלאות האחרות, בזמן שכל התורים השתרעו מחוץ לאזור המקורה. והתורים המשיכו להשתרע מעבר לאזור המקורה של המחסום כשעזבנו בשעה 7:30.

 

השער ההומניטרי נפתח בשעה 6:00 ושוב כל פעם שהתאסף קהל לידו. 

 

בשעה 7:20, נכנס למחסום אדם זקן וכנראה חולה מאוד: הלבן מסביב לעיניו היה צהוב, הוא לבש מסכה רפואית, ונשען על גבר צעיר מכל צד בהולכו באיטיות רבה, צעד, צעד. רחמנות היה להסתכל על בן אדם במצב הזה ללא ברירה אלא לבוא רגלית למחסום ולחכות שם עד שייפתחו שעריםinfo-icon וקרוסלות. לווינו אותו לשער ההומניטרי, הקהל שם פתח לו דרך עד השער עצמו, וראינו שחיל המת"ק האחראי על פתיחת השער עמד עם גבו אלינו (ולאדם החולה) ומדבר עם אישה פלסטינית שכבר עברה את השער. אין לנו טענה. זה חייל שאנו מכירים בתור אחראי ביותר ודווקא עוזר לאנשים שמבקשים את עזרתו. הבעיה הייתה פשוט להפנות את תשומת ליבו למצב שדורש את טיפולו המהיר ליד השער.

 

עמדו לא רחוק ממנו גם שוטר וגם מאבטח, אבל עיניהם ואוזניהם כשלו כאשר ניסינו להשיג את תשומת ליבם. וסך הכל רצינו לבקש שהם יעירו לחייל על האיש החולה שמחכה לו. והם פשוט התעלמו מאתנו. אז צלצלנו לקו ההומניטרי לבקש שהם יצרו קשר עם החייל בנייד שלו, אבל הם העבירו אותנו לקו המת"ק של קלנדיה, שלא ענה. בסוף עשינו מה שהיינו צריכות לעשות מההתחלה: פשוט צעקנו בקולי קולות: "יש כאן אדם זקן ומאוד חולה. אנא תבוא לפתוח את השער בשבילו!" והחייל שמע ובא.

 

בזמן האחרון שמענו מצ.ה.ל. והמשטרה מלים נעימות על שיפור השרות במחסום קלנדיה ותכניות לשפרים נוספים  בחודשים הבאים. ואז מבלים בוקר כזה במחסום ואפשר לבכות מרוב תיסכול וכעס. טוענים שאנו, נשות מחסום ווטש, מפריעות לעבודת השוטרים, המאבטחים והחיילים במחסומים. והאמת היא שהבוקר, אכן, ניסינו להפריע – לאווירת האדישות, הזלזול ואפילו העוינות המופגנת כלפי הפלסטינים שעוברים במחסום ע"י המשטרה ו- (טוענים באוזנינו שוב ושוב האנשים העוברים בו כל בוקר) ע"י המשטרה הצבאית המאיישת את תחנות הבידוק. לא נעים לעמוד שם ולצעוק. ואנו מתיחחסים לשוטרים ולחיילים בכבוד, בתקווה שיכבדו אותנו בחזרה. אבל איך אפשר לא לצעוק בפני חוסר אכפתיות של האנשים שמפעילים את המחסום כלפי עבודתם עצמה שמשפיעה על חיי כל כך הרבה אנשים שרק רוצים להגיע לעבודה או לבית חולים, או לבית ספר בזמן. בושה.