בית משפט השלום - יידוי אבנים, חקירת עד

צופות: 
ניצה אמינוב (מדווחת)
24/11/2013
|
אחה"צ

 

טחנות הצדק טוחנות מיםinfo-icon

 

המשפט הוא לגבי אירוע שקרה ב-24.12.10 ובו מנסים לברר האם הנאשמים זרקו אבנים בהפגנה בנבי סאלח. אחד הנאשמים כבר הספיק לעזוב את הארץ והתחיל לעבוד באיסטנבול. הוא הגיע במיוחד לדיון.

אפשר, כמובן, להתייחס רק לפן אחד במחזה האבסורד שנפרש לפנינו, וזה בזבוז הכסף והזמן של המערכת המשפטית.

 

שופטת: חנה מרים לומפ

סנגורית: עו"ד גבי לסקי

 

נאשמים: יוסף דנה, יובל אורון

 

עד התביעה הראשון הוא פקד מופיד פארס שמספר על ההליך הקבוע של הכרזת האזור כשטח צבאי סגור. הוא מסביר שאת הסמכות לצו הוא קיבל מהמח"ט. בשטח לא היו לחיילים העתקים של הצו, והצו עצמו הוצא מהמאגר והובא לחקירה רק בתאריך 22.4.11. כלומר, לא כל כך ברור מה היה שם ביחס להכרזה על שטח צבאי סגורinfo-icon.

 

עד התביעה מס' 6 הוא נדבר מונסונגו שכבר משוחרר שנתיים וחצי. הוא מסביר כי הוא זוכר את האירוע באופן מעורפל והנה גירסתו בבית המשפט:

"כמו כל יום ששי הגענו לנבי סאלח. הייתה הפגנה, היו זריקות אבנים לעבר הכוחות שלנו. לשאלת בית המשפט: אני זוכר את האירוע באופן מעורפל. הגענו לשם כמו כל יום ששי, זרקו לכיווננו אבנים והיו מעצרים. עצרנו שני ישראלים ותושב שטחים באותו יום" [מתוך הפרוטוקול] . לשאלה איך זיהה את החשודים התשובה היא "שני הישראלים... אחד בחולצה לבנה צעיף לבן וכובע ירוק, השני ... מכנס ג'ינס וחולצה [זה כמובן לבוש מאוד חריג ומאפשר זיהוי נ.א.]

בחקירה הנגדית על ידי עו"ד לסקי מתברר כי העד בעיקר אינו זוכר כלום, אך לשאלתה: אתה זוכר שבאירוע הזה אתם עצרתם באלימות את הנאשמים? עונה העד: בחיים אנו לא משתמשים באלימות שלא לצורך. בהמשך עו"ד לסקי שואלת אותו אם יש לו דעה מיוחדת כלפי שמאלנים בהפגנות? והוא עונה: איש באמונתו יחיה. לעומת זאת, לא היה לו שום הסבר מספק לגבי הציטוטים שהובאו מדף הפייסבוק שלו בו כתוב "ערבי טוב הוא ערבי מת", "ילד בן שנתיים באום אל-פחם נהרג בתאונת דרכים, ככה פותחים את הבוקר ועל יד זה ציור סמיילי, "מי זורם איתי על מקלחת גזים לערבים ולשמאלניים, נשמע לי נחמד סמיילי". בהמשך החקירה, כשהוא נשאל לגבי המעצר ועל זה שהוא הפיל את נאשם מס' 2 על הרצפה תוך הפעלת אלימות קשה, העד עונה: אני לא זוכר מה קרה באירוע בדיוק. אם הופעל כוח זה היה כוח סביר, ואנחנו אף פעם לא מפעילים כוח שלא לצורך.

 

ג'וזף דנה, נאשם מס' 1, מספר בעדותו כי לפני 7 שנים עלה לישראל ממשפחה יהודית אמריקאית מתוך כוונה ללמוד היסטוריה יהודית לתואר שני. בד בבד החל לעבוד כעיתונאי עבור רשתות תקשורת אמריקאיות וגם מול רשתות אינטרנט. הוא אף מציג תעודת עיתונאי. הוא מציין כי להאשים אותו ביידוי אבנים ובהפרעה לשוטר זה שערורייתי בהתחשב בקרדיט שניתן לעיתונאי, שכן ללא קרדיט ואמינות הוא לא יוכל לעבוד. הוא הגיע בתאריך האמור עם פעילים ישראלים לכפר ניעלין כחלק מסדרת מאמרים שרצה לכתוב על העבודה של "בצלם". משהסתיימה ההפגנה הם נסעו לנבי צאלח, וכבר בכניסה לכפר ראו את ענני הגז. הוא עמד בצד, ואז הגיעה קבוצת חיילים שבדקה את כפות ידיו. מטרת הבדיקה הייתה לראות האם ידיו נקיות או מלוכלכות – בדיקה שעל פיה החיילים מחליטים אם הוא זרק אבנים. החיילים ראו שידיו היו נקיות והלכו. אך מיד הגיעה קבוצה נוספת של חיילים שצעקו והצביעו עליו. הוא מיד אמר, בעברית ובאנגלית, שהוא עיתונאי, אך זה לא מנע מהם לאזוק אותו מיד באגרסיביות רבה, ובכל פעם שאמר שהוא עיתונאי הם דחפו אותו, כופפו את האזיקים שהיו מאוד הדוקים והיכו מאחור בברכיו. בשלב הזה ראה כיצד עצרו את יובל, השליכו אותו לקרקע והיו מאוד אלימים כלפיו. הוא שמע את יובל מתלונן שהאף שלו נפצע.

 

בהמשך היה דיון ארוך לגבי תמונה שג'וזף הספיק להעלות לטוויטר, על כך שלטוויטר יש מדיניות שלא לשמור דיווחים לאחר זמן מסוים ועוד כהנה וכהנה. הדיון היה מייגע שכן היה ברור שלתובע לא היה צל של מושג מה זה טוויטר.

כמו תמיד בחקירת עדים יש התמקחויות שונות מהסוג של "בחקירה במשטרה אמרת כך ואילו עכשיו אתה לא חוזר על כך בדיוק באותן המילים... באיזו שעה בדיוק הגעת לנבי סאלח, לא משנה שלא ענדת שעון, יש בטלפון הסלולארי..." וכן הלאה.

 

יובל אורון, נאשם מס' 2, מסביר בעדותו כי בשום שלב לא שמע קריאה המכריזה על השטח כעל שטח צבאי סגור, וגם לא ראה שום צו המורה על כך. הוא עמד בנקודה מסוימת יחד עם ג'וזף דנה ונרימאן תמימי, תושבת הכפר המצלמת עבור "בצלם".

קבוצת החיילים הראשונה שהגיעה אליהם כנראה הבינה שהם אינם מהווים שום בעיה, אך כמה דקות אחרי כן הגיעה אליהם בריצה קבוצה של אנשי מג"ב ועצרו את ג'וזף ואחר כך אותו באלימות רבה. ושוב השאלות הקטנוניות למה הוא לא הלך לטיפול רפואי, אם יש תהלוכה מאורגנת, ואיך בדיוק הוא הגיע לאותו מקום בו עמד, איך הוא מעז לומר, לנוכח עדותו של מישהו שהיה קצין מבצעים, שבכל שבוע מוציאים צו שטח צבאי סגור, איך הוא מעז לומר שהוא לא ראה צו כזה. אם אתה מצהיר שאתה נגד אלימות, למה לא עזבת את המקום כשהאזור התלקח, המיקום של הגז המדמיע ומיני דקויות כאלה ואחרות.

למשל [מתוך הפרוטוקול] שאלה של התובע: בעדותך במשטרה אתה אומר "אני מכחיש אשמת יידוי אבנים או כל אלימות שהיא" אתה מכחיש גורף. תשובה: כן.

שאלה: אמרת את המילים האלה או שאמרת "אני מכחיש". יובל ממחיש את האבסורדיות שבחקירה כשהוא אומר: "זה היה לפני 3 שנים והייתי בן 21, והגעתי למצב שבו 4 זרים דפקו לי מכות בלי שעשיתי דבר, הביאו אותי לתחנת משטרה, שמו עליי אזיקים, ואני מרגיש לא בנוח, תשוש וחרד..."

 

עדת ההגנה מס' 1 היא נרימאן תמימי, תושבת נבי צאלח שהייתה במקום כצלמת "בצלם". היא מאשרת את עדויות הנאשמים ומסבירה שהיא מכירה את ג'וזף ויובל כחברים שמגיעים למקום מתוך הזדהות.

 

עדת הגנה מס' 3 היא איירין נאצר שהייתה עם ג'וזף בניעלין לצרכי עבודה ולא הגיעה לנבי צאלח.

 

בתום 4 שעות של דיונים ניתנה החלטת השופטת.

החלטה:ב"כ המאשימה יגיש את סיכומיו בתום 45 יום מהיום, ב"כ הנאשמים תגיש את סיכומיה בתוך 30 יום לאחר מכן.

הכרעת הדיון תימסר ביום 23.2.14 בשעה 12.00